אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. לידה ראשונה, אופוריה מטורפת, ואז...בום! טלפון מחמותי. "נעמה, למה את לא מלבישה לו עוד שכבה? קר לו!" באותו רגע הרגשתי שהחגיגה נגמרה. התחיל מצעד הצדקניות של כל מי שחושב שהוא יודע יותר טוב ממני איך לגדל את הילד שלי. מוכר לכן?
אז כן, אני נעמה, ואני פה כדי להגיד לכן – זה לא רק אתן. כולנו שם. וכולנו שומעות את הדעות האלה, לפעמים מבני משפחה אהובים, לפעמים מחברות, לפעמים מזרים מוחלטים בפייסבוק. זה יכול להיות מתיש, מעצבן, ולפעמים אפילו לגרום לנו לפקפק בעצמנו.
אבל הנה התובנה המפתיעה: חילוקי דעות על גידול ילדים הם לא בהכרח דבר רע. הם אפילו יכולים להיות הזדמנות לצמיחה! תחשבו על זה רגע.
אני יודעת, אני יודעת. קל לי להגיד. אבל תנו לי להסביר.
האמת המרה: כולם חושבים שהם צודקים
הסיבה הראשונה והפשוטה ביותר לחילוקי דעות היא שכולם חושבים שהם צודקים. אנחנו יצורים מאוד בטוחים בעצמנו, במיוחד כשמדובר בילדים שלנו. יש לנו ניסיון, ערכים, ואמונות שמעצבים את הדרך שבה אנחנו מגדלים אותם. ומה לעשות, הניסיון שלכן שונה מהניסיון של חמותכן, ומהניסיון של השכנה עם שלושת הילדים.
אבל הנה משהו שמצאתי במחקר של ד"ר אליזבת גרשוף מאוניברסיטת טקסס באוסטין על השפעות של שיטות הורות שונות – "אין שיטת הורות אחת 'נכונה' לכל הילדים ולכל המשפחות. מה שעובד עבור משפחה אחת, יכול להיות הרסני עבור משפחה אחרת." (Gershoff, E. T. (2016). More harm than good: A summary of scientific research on the intended and unintended effects of corporal punishment on children. Law and Contemporary Problems, 79(2), 25-46.).
וואו. זה משחרר, לא?
האם יש באמת "דרך נכונה"?
שאלה טובה. אני אישית חושבת שלא. אני חושבת שיש דרכים מתאימות, דרכים עובדות, ודרכים שפשוט לא. אבל "נכון"? זה כבר עניין של השקפת עולם.
אני זוכרת תקופה שבה הרגשתי שאני חייבת לעשות הכל "נכון". קראתי כל ספר הורות אפשרי, עקבתי אחרי כל בלוגרית אימהות, והרגשתי שאני פשוט לא מצליחה לעמוד בסטנדרטים. זה היה מתיש.
ואז, יום אחד, פשוט הפסקתי. החלטתי להקשיב לבטן שלי. להקשיב לילד שלי. ולהפסיק לנסות להיות מושלמת.
זה לא אומר שהפסקתי ללמוד. אני עדיין קוראת מחקרים, מתייעצת עם אנשי מקצוע, ומקשיבה לדעות של אחרים. אבל אני עושה את זה ממקום של סקרנות, לא ממקום של פחד.
איך מתמודדים עם הדעות השונות? (בלי לצאת מדעתכן)
אוקיי, הגענו לחלק הפרקטי. איך באמת מתמודדים עם כל הדעות האלה, בלי להרגיש שאתן מאבדות את השפיות?
- הקשיבו, אבל אל תקבלו הכל: הקשיבו למה שאומרים לכן, אבל תזכרו שאתן אלה שמכירות את הילד שלכן הכי טוב. תשאלו את עצמכן: האם יש משהו בדברים שלהם? האם זה יכול לעזור לי? האם זה מתאים לערכים שלי? אם התשובה היא "לא", זה בסדר גמור להתעלם.
- הציבו גבולות ברורים: חשוב מאוד להציב גבולות ברורים, במיוחד עם בני משפחה. תגידו להם בצורה מכבדת, אבל ברורה, שאתן מעריכות את הדאגה שלהם, אבל אתן צריכות לקבל את ההחלטות בעצמכן. משהו בסגנון "אני מעריכה את הדאגה שלך, אבל אני צריכה לקבל את ההחלטות בעצמי. אני אשמח להתייעץ איתך אם אצטרך."
- תזכירו לעצמכן שאתן לא לבד: כולנו עוברות את זה. דברו עם חברות, עם קבוצות תמיכה, או עם כל מי שיכול להבין אתכן. לדעת שאתן לא לבד יכול לעשות את כל ההבדל.
- תמצאו את הדרך שלכן: אל תנסו להיות מישהי שאתן לא. תמצאו את הדרך שמתאימה לכן, לילד שלכן, ולמשפחה שלכן. תסמכו על האינסטינקטים שלכן.
אני זוכרת שקראתי פעם ציטוט של דונלד וויניקוט, פסיכואנליטיקאי ורופא ילדים בריטי, שאמר: "אין דבר כזה 'תינוק'. תינוק הוא תמיד חלק ממערכת יחסים." (Winnicott, D. W. (1960). The theory of the parent-infant relationship. International Journal of Psycho-Analysis, 41(5), 585-595.).
מדהים, נכון? הוא לא דיבר על שיטות הורות, אלא על הקשר. על מערכת היחסים. וזה מה שחשוב בסופו של דבר.
עוד נקודה למחשבה: מה מסתתר מאחורי הביקורת?
לפעמים, הביקורת היא לא באמת על הדרך שבה אתן מגדלות את הילדים שלכן. היא יכולה להיות ביטוי של חרדות, של פחדים, או של צורך בשליטה.
תחשבו על זה רגע: האם חמותכן מודאגת שהנכד שלה לא יהיה בריא? האם החברה שלכן מרגישה שהיא לא מצליחה להיות אמא טובה כמוכן?
אם תנסו להבין מה מסתתר מאחורי הביקורת, תוכלו להגיב בצורה יותר אמפתית, וגם להגן על עצמכן בצורה יותר טובה.
אז מה הלאה?
אני לא אגיד לכן שזה יהיה קל. זה לא. יהיו רגעים שתפקפקו בעצמכן, שתרגישו שאתן עושות הכל לא נכון, ושפשוט תרצו לברוח.
אבל אני כן אגיד לכן שאתן חזקות. שאתן מסוגלות. ושאתן יודעות הכי טוב מה טוב לילדים שלכן.
אז תנשמו עמוק, תסמכו על האינסטינקטים שלכן, ותזכרו שאתן לא לבד.
ועכשיו תגידו לי אתן – איך אתן מתמודדות עם הדעות השונות? אשמח לשמוע בתגובות!
