כמה פעמים תפסתם את עצמכם אומרים או עושים בדיוק את מה שהבטחתם שלעולם לא תעשו? אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה לי, הייתי באמצע ויכוח עם בן הזוג שלי, פתאום יצאה לי מהפה איזו ביקורת חריפה, בדיוק כמו שאמא שלי הייתה אומרת. באותו רגע קפאתי. זה היה מפחיד, כמו לראות צל של מישהו אחר משתלט עליי.
מאז, השאלה "איך לא להיות ההורים שלנו?" הפכה למנטרה שמלווה אותי. זה לא אומר שההורים שלי אנשים רעים – להפך, הם עשו כמיטב יכולתם. אבל הם עיצבו אותי בצורה מסוימת, עם דפוסים שאני רוצה לשנות. והאמת? זה קשה. הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.
אז איך עושים את זה? איך מצליחים להתנתק מהדפוסים המוכרים ולהפוך לאנשים שאנחנו רוצים להיות? בואו נצא למסע הזה יחד. אני לא מבטיחה פתרונות קסם, אבל אני כן מבטיחה שיחה כנה, שאלות מטרידות, וכמה תובנות שאולי יגרמו לכם לחשוב אחרת.
למה אנחנו בכלל רוצים להיות שונים?
לפני שנצלול לטכניקות ולשיטות, חשוב להבין למה זה בכלל משנה. למה אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בלנסות להיות שונים מההורים שלנו? הרי הם גידלו אותנו, אהבו אותנו (בדרך שלהם), דאגו לנו. אז מה רע?
התשובה היא שלכולנו יש צורך בסיסי באוטונומיה, ביכולת להגדיר את עצמנו. כשאנחנו מרגישים שאנחנו רק שיקוף של ההורים שלנו, אנחנו מאבדים את הקשר לעצמנו האמיתי. אנחנו רוצים לבחור את הערכים שלנו, את האמונות שלנו, את הדרך שלנו לחיות. וזה בסדר גמור.
"הדבר החשוב ביותר הוא לא מה שקרה לך, אלא מה אתה עושה עם מה שקרה לך." – אלדוס האקסלי
הציטוט הזה ממחיש נקודה חשובה: אנחנו לא יכולים לשנות את העבר, אבל אנחנו כן יכולים לבחור איך הוא ישפיע עלינו. אנחנו יכולים להשתמש בחוויות שלנו ככלי לצמיחה, במקום לתת להן להגדיר אותנו.
איך הדפוסים האלה בכלל נוצרים? (ולמה כל כך קשה לשנות אותם?)
המוח שלנו הוא מכונה מדהימה, אבל גם קצת עצלנית. הוא אוהב קיצורי דרך, הוא אוהב דפוסים מוכרים. כשאנחנו גדלים בתוך משפחה מסוימת, אנחנו סופגים את הדפוסים שלה כמו ספוג. אנחנו לומדים איך לתקשר, איך לפתור בעיות, איך להתמודד עם רגשות, הכל דרך העדשה של ההורים שלנו. מחקרים בפסיכולוגיה מראים שלילדים יש נטייה לחקות את התנהגות ההורים, במיוחד בתקופות של לחץ.
וזה לא רק התנהגות גלויה. זה גם עמוק יותר, זה חבוי בתת-מודע שלנו. זה האופן שבו אנחנו תופסים את העולם, את עצמנו, את מערכות היחסים שלנו. הדפוסים האלה הופכים לחלק מהזהות שלנו, ולכן כל כך קשה לשנות אותם. זה כמו לנסות לשנות שפה שאנחנו מדברים בה כל החיים.
אני זוכרת תקופה שבה ניסיתי להפסיק לכעוס על דברים קטנים. תמיד הייתי מתעצבנת נורא אם משהו לא היה הולך לפי התוכנית, בדיוק כמו אבא שלי. ניסיתי להיות יותר רגועה, יותר סבלנית, אבל זה היה כמו לחימה נגד עצמי. בסופו של דבר הבנתי שזה לא מספיק רק לנסות לשנות את ההתנהגות שלי. הייתי צריכה לחפור עמוק יותר, להבין מאיפה הכעס הזה מגיע, מה הוא מסתיר. רק אז הצלחתי להתחיל לשחרר אותו.
אז מה עושים? כלים קונקרטיים לשינוי הדפוסים
אוקיי, הבנו שזה לא פשוט, אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי. הנה כמה כלים שיכולים לעזור לנו לשנות את הדפוסים המוכרים:
- מודעות: זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה הבסיס להכל. אנחנו צריכים להיות מודעים לדפוסים שלנו, לזהות אותם ברגע שהם מתחילים לפעול. לשאול את עצמנו – האם ההתנהגות הזו מוכרת לי? האם אני עושה את זה כי זה מה שאני באמת רוצה, או כי זה מה שאני רגיל לעשות?
- חמלה עצמית: זה קשה, אני יודעת. כשאנחנו תופסים את עצמנו חוזרים על דפוסים שליליים, אנחנו נוטים להלקות את עצמנו. אבל זה לא עוזר. להיפך, זה רק גורם לנו להרגיש יותר גרוע. במקום זאת, נסו להתייחס לעצמכם בחמלה. תזכירו לעצמכם שזה תהליך, שזה לוקח זמן, שכולנו טועים. מחקרים מראים שחמלה עצמית מפחיתה חרדה ודיכאון.
- טיפול: לפעמים אנחנו צריכים עזרה מקצועית כדי לחפור עמוק יותר ולשנות את הדפוסים שלנו. טיפול יכול להיות כלי מדהים לגילוי עצמי ולצמיחה. הוא יכול לעזור לנו להבין את השורשים של ההתנהגות שלנו, ללמוד כלים חדשים להתמודדות, ולבנות מערכות יחסים בריאות יותר.
- מקורות השראה לא שגרתיים: מלבד פסיכולוגיה קלאסית, אני מוצאת השראה גם במקומות לא צפויים – בספרות, באמנות, אפילו בסדרות טלוויזיה. פעם, תוך כדי צפייה בסדרה קומית, תפסתי פתאום איך דמות מסוימת מתמודדת עם מצבים מלחיצים בצורה שאני יכולה ללמוד ממנה.
"אני לא מה שקרה לי, אני מה שבחרתי להיות." – קרל יונג
הציטוט הזה מזכיר לנו שאנחנו לא קורבנות של העבר שלנו. אנחנו יכולים לבחור איך להגיב אליו, אנחנו יכולים לבחור מי אנחנו רוצים להיות.
ומה אם זה לא עובד? (האמת המרה על "שינוי")
אני חייבת להיות כנה איתכם: לפעמים, למרות כל המאמצים שלנו, הדפוסים האלה פשוט חוזרים. אנחנו מוצאים את עצמנו עושים בדיוק את מה שהבטחנו שלעולם לא נעשה. וזה בסדר.
זה לא אומר שנכשלנו, זה רק אומר שאנחנו אנושיים. זה אומר שהשינוי הוא תהליך מתמשך, לא יעד שאפשר להגיע אליו. זה אומר שלפעמים אנחנו צריכים פשוט לקבל את עצמנו, על כל הפגמים שלנו.
אני עדיין לפעמים כועסת על דברים קטנים. אבל היום, אני מודעת לזה יותר. אני יודעת מאיפה זה מגיע, ואני יודעת איך להתמודד עם זה בצורה בריאה יותר. אני לא מושלמת, ואני לא מצפה להיות כזאת. אני פשוט מנסה להיות גרסה טובה יותר של עצמי, כל יום מחדש.
אז איך לא להיות ההורים שלנו? אולי התשובה היא לא לנסות להיות מישהו אחר, אלא פשוט להיות עצמנו, בצורה מודעת ואותנטית. אולי המסע אל עצמנו מתחיל בבית, בהבנה של מי היינו, ומי אנחנו רוצים להיות.
ואתם? אילו דפוסים אתם מנסים לשנות? אני ממש אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם. אולי ביחד נוכל למצוא דרכים חדשות לצמוח ולהתפתח.
