האמת? היו תקופות שהייתי בטוחה שאני חיה בתוך סרט מדע בדיוני. לא במובן המגניב, כן? יותר במובן המלחיץ של "איבדתי שליטה על החיים שלי". אני זוכרת את עצמי יושבת בפגישה חשובה, ובמקום להקשיב, המוח שלי ניתק ורדף אחרי הודעת וואטסאפ שקיבלתי לפני חמש דקות. כן, מביך.
מכירות את זה? התחושה הזו שאתן מנסות להתרכז, אבל המוח שלכן פשוט מסרב לשתף פעולה? כאילו יש מסיבה פרועה בתוך הראש שלכן וכל ההסחות קופצות על השולחן וצועקות "תשימי לב אליי! תשימי לב אליי!". אני מניחה שאני לא לבד פה.
ההבטחה שלי אליכן: אנחנו הולכות לצלול למים העמוקים של הנוכחות בעידן המסכים, אבל לא נישאר שם לבד. יחד, נפצח את הקוד, נגלה איך לשלוט בהסחות הדעת, ונמצא את השקט הפנימי שמגיע לנו. לא עוד תחושה של פספוס וחרדה, אלא ביטחון ושלווה.
אבל רגע, מה זה בכלל "נוכחות"?
אני יודעת, זה נשמע קצת ניו-אייג'י, נכון? אבל תחשבו על זה רגע. נוכחות זה פשוט להיות כאן ועכשיו. בלי לשקוע בעבר, בלי לדאוג לעתיד, פשוט להיות איפה שהגוף שלכן נמצא. זה אומר להקשיב באמת למה שהחברה שלכן אומרת, להרגיש את השמש על הפנים, לטעום את הקפה בבוקר בלי לבדוק את האינסטגרם.
לפני כמה שנים קראתי מחקר מדהים על הקשר בין מיינדפולנס ופרודוקטיביות. המחקר, שפורסם בכתב העת "Harvard Business Review" (מקור 1), הראה שאנשים שמקדישים זמן קצר למדיטציה או תרגילי נשימה מראים שיפור משמעותי ביכולת הריכוז שלהם וביצירתיות. זה גרם לי לחשוב, אולי יש פה משהו מעבר לטרנד חולף.
אבל להיות נוכחת זה לא רק מדיטציה. בשבילי, זה קודם כל להבין את המנגנון שמפעיל את ההסחות.
המכונה הפנימית של ההסחות:
תאמינו או לא, הטלפון שלי לימד אותי שיעור חשוב על עצמי. פעם, הייתי בטוחה שהבעיה היא הטכנולוגיה. חשבתי שאם רק אכבה את הטלפון ואחזור לימי הביניים, הכל יסתדר. אבל אז גיליתי שהבעיה היא לא הטלפון, אלא המוח שלי.
המוח שלנו אוהב קיצורי דרך. הוא מעדיף לקבל דופמין קל ומהיר מאשר להתאמץ בשביל משהו משמעותי. הסחת דעת זה כמו ג'אנק פוד למוח - טעים, ממכר, אבל משאיר אותנו מרוקנים.
זו הסיבה שלמדתי לעומק על מערכת הדופמין במוח ועל ההשפעה שלה על התמכרויות, דרך ספר מדהים שקראתי של ד"ר אנה למבקי, "Dopamine Nation: Finding Balance in the Age of Indulgence" (מקור 2). הספר פתח לי את העיניים להבין איך החיפוש המתמיד אחר תענוג רגעי מרוקן אותנו מכוחות ומעוור אותנו מלראות את הדברים החשובים באמת.
אבל איך עוצרים את המעגל הזה? איך מנתקים את עצמנו ממכונת הדופמין הזו?
הפתרון המפתיע:
אני יודעת מה אתן חושבות. עכשיו אני הולכת להגיד לכן למחוק את כל האפליקציות, לכבות את הטלפון ולחיות במערה. אז זהו, שלא.
הפתרון הוא לא להימנע מהסחות דעת, אלא ללמוד לנהל אותן.
- להיות מודעים: הדבר הראשון הוא לשים לב מתי אנחנו מאבדים ריכוז. ברגע שאתן מרגישות שהמוח שלכן מתחיל לנדוד, תעצרו ותשאלו את עצמכן: "מה קורה פה?".
- לזהות את הטריגרים: מה גורם לכן להישאב לתוך הסחות הדעת? האם זה שעמום? חרדה? סקרנות? ברגע שתבינו מה הטריגר, תוכלו להתחיל לטפל בו.
- ליצור סביבה תומכת: סדרו את סביבת העבודה שלכן כך שתהיה כמה שפחות מסיחה. שימו את הטלפון במגירה, סגרו את הלשוניות המיותרות במחשב, תמצאו מקום שקט לעבוד בו.
- לתכנן הפסקות: במקום לתת למוח שלכן לנדוד באופן אקראי, תתכננו הפסקות קצרות ומכוונות. קומו, תמתחו את הגוף, תנשמו אוויר צח, תאכלו משהו בריא.
- למצוא תחליפים בריאים: במקום ללכת לאינסטגרם, תעשו משהו שבאמת ממלא אתכן. תצאו לטייל בטבע, תקראו ספר טוב, תבלו עם חברים, תעשו משהו שגורם לכן להרגיש טוב עם עצמכן.
ואולי הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא...
זה בסדר להיכשל.
כן, שמעתן נכון. אף אחד לא מושלם, וגם אני נופלת לפעמים בפח של ההסחות. אבל זה לא אומר שנכשלתי. זה רק אומר שאני צריכה ללמוד מטעויות ולהמשיך לנסות.
אני מודה, לפעמים אני מרגישה קצת כמו דון קישוט שנלחם בתחנות רוח. אבל אז אני נזכרת למה אני עושה את זה. אני עושה את זה בשביל עצמי, בשביל השקט הפנימי שלי, בשביל היכולת להיות נוכחת ברגע הזה, בשביל האנשים שאני אוהבת.
אני עדיין לא יודעת את כל התשובות, ואני עדיין לומדת כל יום משהו חדש. אבל אני יודעת דבר אחד בבירור: המסע הזה שווה את זה.
אז מה איתכן? מה הדבר האחד שאתן הולכות לעשות היום כדי להיות קצת יותר נוכחות? אני מחכה לשמוע את התשובות שלכן. אולי ביחד, נגלה את הסוד לנוכחות אמיתית בעידן המסכים.
