האמת? פעם הייתי בטוחה שהקשבה זה פשוט לסתום את הפה ולחכות לתורי לדבר. כמה טעיתי! זה כמו לחשוב שאפשר לנגן בפסנתר רק עם אצבע אחת. אפשר, אבל זה לא יישמע משהו…
זה התחיל כשראיתי זוג יושב בבית קפה. הם היו עסוקים בטלפונים, אבל גופנית הם היו אחד מול השני. ואז הבנתי – הם לא היו שם. הם היו בעולם אחר, מרוחקים, למרות שהם פיזית היו קרובים. זה צרב לי.
וזה גרם לי לחשוב: מה אם כל הריבים, כל הנתקים האלה, נובעים מחוסר הקשבה אמיתית? לא הקשבה טכנית, של "אני שומעת אותך", אלא הקשבה עם כל הלב.
אבל מה זה בכלל "הקשבה אמיתית"? ולמה זה כל כך קשה בעולם הזה שכולו רעש?
בואו נצלול פנימה.
הקשבה זה לא פסיביות – זו אומנות
תחשבו על זה רגע: אנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן בלנסות לדבר בצורה משכנעת, להעביר את המסר שלנו, שאנחנו שוכחים את הכוח האדיר שיש בהקשבה. זה קצת כמו פרסומות – כולנו מנסים למכור משהו, אבל מי באמת מקשיב למה שהלקוח צריך?
פרופ' אדגר שיין, מומחה לתקשורת ארגונית, טוען שהקשבה אמיתית היא בכלל עניין של "צניעות סקרנית". וואו. צניעות סקרנית. זה כל כך יפה. זה אומר שאנחנו צריכים לבוא לשיחה לא כדי להוכיח משהו, אלא כדי ללמוד משהו. (מקור: Schein, E. H. (2013). Humble inquiry: The gentle art of asking instead of telling. Berrett-Koehler Publishers.)
אני זוכרת פעם שהתווכחתי עם בן הזוג שלי על משהו מטופש. הייתי כל כך נעולה על הצד שלי, שאפילו לא ניסיתי להבין מאיפה הוא בא. בסוף, אחרי הרבה צעקות, הוא אמר לי: "את בכלל מקשיבה לי?". ואז הבנתי – הוא צודק. לא הקשבתי. הייתי עסוקה בלהיות צודקת.
זה לא משנה כמה אתה צודק, אם אתה לא מקשיב, אתה מפסיד.
למה כל כך קשה לנו להקשיב? (וזה בסדר להודות בזה)
בואו נהיה כנים, להקשיב זה קשה! יש כל כך הרבה הסחות דעת – הטלפון מצלצל, המחשבות רצות, אנחנו כבר חושבים על מה אנחנו הולכים להגיד. וגם, לפעמים אנחנו פשוט לא רוצים לשמוע את מה שיש לצד השני להגיד. זה יכול להיות לא נעים, זה יכול לאתגר את האמונות שלנו.
אני, לדוגמה, תמיד הייתי טיפוס מאוד דעתני. תמיד ידעתי מה אני חושבת ומה אני רוצה. לקח לי זמן להבין שיש ערך עצום בלהיות פתוחה לדעות אחרות. וזה לא אומר שאני צריכה לשנות את דעתי, זה פשוט אומר שאני צריכה להיות מוכנה להקשיב.
ויש את העניין הזה של שיפוטיות. הפסיכולוגית החברתית ד"ר קריסטין נף מדברת על "חמלה עצמית" – היכולת להיות נחמדים וחומלים כלפי עצמנו, גם כשאנחנו נכשלים. ואני חושבת שאותו דבר נכון גם לגבי הקשבה – אנחנו צריכים להיות סלחנים כלפי עצמנו, גם כשאנחנו מוצאים את עצמנו שופטים את הצד השני. (מקור: Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2(2), 85-101.)
להקשיב זה לא אומר להסכים. זה אומר לכבד.
אז איך בכל זאת אפשר לחזור להקשיב? (טיפים לא טריוויאליים)
אוקיי, אז הבנו שהקשבה זה חשוב, אבל זה קשה. מה עושים?
- תתרגלו שקט: קחו כמה דקות ביום, פשוט לשבת בשקט ולהקשיב לקולות סביבכם. לא למוזיקה, לא לפודקאסט, רק לשקט. זה מדהים כמה מידע אנחנו מפספסים כשאנחנו כל הזמן מנסים למלא את השקט. אני עושה את זה לפעמים ביער, או סתם על ספסל בפארק.
- שאלו שאלות טובות: במקום לחכות לתורכם לדבר, שאלו שאלות שמראות שאתם באמת מתעניינים. לא שאלות של "כן/לא", אלא שאלות פתוחות שמעודדות את הצד השני לשתף. לדוגמה, במקום לשאול "נהנית בסרט?", תשאלו "מה הכי אהבת בסרט?".
- הקשיבו לגוף: שימו לב לשפת הגוף של הצד השני. מה הוא משדר? האם הוא נראה מתוח? שמח? זה יכול לתת לכם רמזים לגבי מה שהוא באמת מרגיש. ולפעמים, שפת הגוף אומרת יותר מהמילים.
- תנסו להיכנס לנעליים של הצד השני: זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. תנסו לדמיין איך זה להיות במצב שלו, לחוות את החיים שלו. זה יעזור לכם להבין את נקודת המבט שלו בצורה טובה יותר.
- תיזהרו מ"פתרונות קסם": לפעמים, אנחנו כל כך רוצים לעזור, שאנחנו ישר מציעים פתרונות. אבל לפעמים, מה שהצד השני צריך זה פשוט שנאזין לו. תשאלו את עצמכם: האם הוא באמת צריך פתרון, או שהוא פשוט צריך מישהו שיקשיב לו?
הקשבה היא מתנה. תנו אותה בנדיבות.
אז מה הלאה?
האמת? אני עדיין לומדת. אני עדיין מוצאת את עצמי לפעמים לא מקשיבה כמו שאני רוצה. אבל אני מנסה. אני מנסה להיות יותר מודעת, יותר סבלנית, יותר סקרנית.
ואני מזמינה גם אתכם לנסות. זה לא קל, אבל זה שווה את זה.
אז מה אתכם? מה הדבר הכי גדול שלמדתם על הקשבה? שתפו אותי, אני באמת רוצה לדעת.
