פתיחה עם נשמה
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני לא באמת מכירה את אמא שלי. לא את אמא שלי, האישה שהיא מעבר לתפקיד. הייתי בת 25, אחרי שנים של מרד נעורים ואחריו ניסיונות נואשים לרצות. ישבנו בבית קפה, ואז, פתאום, בין לגימה לקפה הפוך, היא סיפרה לי על חלום ילדות שלא ידעה שקיים. זה היה כמו לגלות שמאחורי התמונה המוכרת תלויה תמונה אחרת, עמוקה יותר.
פעם חשבתי שהמשפחה היא משהו נתון, קבוע. עכשיו אני מבינה שהיא דינמית, משתנה, ולמצוא את עצמך בתוכה זה מסע מתמשך. מסע שדורש אומץ, סקרנות ובעיקר - נכונות להקשיב. מה הקוראת תקבל? תחושת הקלה, הבנה עמוקה יותר של הדינמיקה המשפחתית וכמה כלים פרקטיים להתמודדות.
גוף המאמר כמסע משותף
אז איך בכלל מתחילים לחפש את עצמך בתוך המשפחה? השאלה הזו כל כך גדולה, שאפשר בקלות ללכת לאיבוד. חשוב לי לציין שאני לא פסיכולוגית, וזה לא תחליף לייעוץ מקצועי. אבל מניסיון אישי, ומתוך שיחות עם חברות, אני יכולה להגיד שהצעד הראשון הוא לרוב הקשה ביותר: להפסיק לרצות.
הרבה פעמים אנחנו כל כך עסוקים בלעמוד בציפיות של ההורים, האחים, בני הזוג, שאנחנו שוכחים לשאול את עצמנו מה אנחנו באמת רוצים. זה כמו לנסות להרכיב פאזל שבו הכי חשוב לנו שכל החלקים יהיו במקום, גם אם הם לא מתאימים לתמונה שאנחנו רוצים ליצור.
למה זה כל כך קשה?
למה כל כך קשה לנו לעמוד מול המשפחה ולהגיד "אני רוצה משהו אחר"? ד"ר ברנה בראון, בספרה "Dare to Lead" ("העז להנהיג"), מדברת על הפגיעות ככוח. היא טוענת שאנחנו צריכים להיות מוכנים להיות פגיעים כדי להיות אותנטיים. וזה נכון גם במשפחה. להודות שאנחנו לא יודעים, שאנחנו מפחדים, שאנחנו רוצים משהו אחר - זה דורש אומץ. (Brown, B. (2018). Dare to lead: Brave work. Tough conversations. Whole hearts. Random House).
אבל מה קורה כשאנחנו עושים את זה, ואנחנו נתקלים בהתנגדות? מה קורה כשהמשפחה שלנו לא מקבלת את הבחירות שלנו? זה יכול להיות מתסכל, פוגע ואפילו מעורר כעס. ופה, אני מודה, אני עדיין לומדת. אין לי פתרון קסם. אני רק יכולה להציע לנסות להפריד בין הכוונה להתנהגות.
המשפחה שלנו אוהבת אותנו. לפעמים, האהבה הזו מתבטאת בצורה לא מוצלחת, דרך ביקורת, דאגה מוגזמת או ניסיונות לשלוט. לנסות לראות את הכוונה הטובה מאחורי ההתנהגות יכולה לעזור לנו להקל על הכאב.
למצוא את הקול שלך
אבל איך מוצאים את הקול שלך בתוך מקהלה רועשת? איך יודעים מה אנחנו באמת רוצים, כשכל החיים אמרו לנו מה אנחנו צריכים לרצות? כאן, לדעתי, חשוב לפנות זמן לעצמנו. לצאת לטבע, לכתוב יומן, לעשות מדיטציה. כל דבר שיעזור לנו להתחבר לעצמנו, להקשיב לקול הפנימי שלנו.
קריסטין נף, חוקרת בתחום החמלה העצמית, מדברת על החשיבות של להיות טובים לעצמנו (Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2(2), 85-101). אם אנחנו כל הזמן מבקרים את עצמנו, קשה לנו לשמוע את הקול הפנימי שלנו. לתרגל חמלה עצמית זה כמו לפתוח את הדלת לקול הזה.
אני זוכרת תקופה שהייתי כל כך עסוקה בלרצות את כולם, שהייתי מותשת. הייתי רצה ממקום למקום, מנסה לעמוד בציפיות של ההורים, הבוס, החברים. ואז, יום אחד, פשוט קרסתי. חטפתי שפעת קשה, ונאלצתי להישאר במיטה שבוע שלם.
בהתחלה הייתי מתוסכלת. הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן. אבל אז התחלתי לקרוא, לכתוב, פשוט להיות עם עצמי. וגיליתי דברים שלא ידעתי על עצמי. גיליתי שאני אוהבת לכתוב, שאני נהנית להיות לבד, שאני צריכה יותר זמן לעצמי. השפעת הזו הייתה מתנה במסווה.
לא רק תוצאות, גם תהליך
הנקודה היא שלא תמיד צריך אסון כדי להתחבר לעצמנו. אפשר גם לבחור לעשות את זה. ליצור לעצמנו מרחב בטוח שבו אנחנו יכולים לחקור את עצמנו, את החלומות שלנו, את הפחדים שלנו. זה תהליך מתמשך, וזה לא תמיד קל. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, למצוא את עצמך בתוך המשפחה זה למצוא את עצמך. נקודה.
סיום פתוח ואנושי
אני עדיין לא יודעת הכל. אני עדיין עושה טעויות. אני עדיין לומדת. אבל אני יודעת דבר אחד: למצוא את עצמך בתוך המשפחה זה לא משהו שמגלים פעם אחת ולתמיד. זה מסע. זה תהליך. וזה בסדר גמור.
מה את חושבת? איך את מוצאת את עצמך בתוך המשפחה שלך? אשמח לשמוע את הסיפור שלך.
