אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שאני לבד בתוך חדר מלא אנשים. זה לא היה באיזה אירוע חברתי גדול, אלא דווקא בארוחת ערב עם חברים קרובים. כולם צוחקים, מדברים, משתפים, ואני... אני פשוט שם, מרגישה כמו צופה מהצד. כאילו יש ביני לבין כולם איזו מחיצה שקופה. מוכר לכן?
זה לא אומר שלא אהבתי אותם, או שהם לא אהבו אותי. זה פשוט היה חוסר חיבור אמיתי, עמוק. חוסר אינטימיות רגשית.
תמיד חשבתי שאינטימיות רגשית זה משהו שקורה באופן טבעי, כמו אהבה ממבט ראשון. אבל גיליתי שזה ממש לא ככה. אינטימיות רגשית היא מיומנות, משהו שצריך לעבוד עליו, לטפח אותו, במיוחד בעולם עמוס ומלא הסחות דעת כמו שלנו.
אז איך עושים את זה בעצם? איך יוצרים חיבור אמיתי, כשכל כך הרבה דברים נאבקים על תשומת הלב שלנו? וחשוב יותר, איך עושים את זה בלי לאבד את עצמנו בתוך התהליך?
האמת המפתיעה על אינטימיות רגשית
כשמדברים על אינטימיות רגשית, לרוב מתמקדים ב"איך לתקשר יותר טוב", "איך להקשיב יותר" או "איך להיות פגיעים". כל הדברים האלה חשובים, אבל הם רק חלק קטן מהתמונה הגדולה.
הנה משהו שאולי יפתיע אתכן: אינטימיות רגשית מתחילה באינטימיות עם עצמנו.
רגע, מה?
אני יודעת, זה נשמע קצת קלישאתי, אבל תחשבו על זה רגע. איך אנחנו יכולים להזמין מישהו להיכנס לעולם הפנימי שלנו, אם אנחנו בעצמנו לא מכירים אותו? איך נוכל לחלוק את הפחדים, החלומות והשאיפות שלנו, אם אנחנו בעצמנו מפחדים להתמודד איתם?
לפי מחקר של ד"ר ברנה בראון (Brené Brown), חוקרת בושה ופגיעות, "אנחנו לא יכולים לתת משהו שאין לנו". כלומר, אם אנחנו לא מרגישים ראויים לאהבה, אם אנחנו לא סומכים על עצמנו, יהיה לנו קשה מאוד לבנות מערכות יחסים אינטימיות.
אז איך מתחילים את המסע הזה אל תוך עצמנו?
אני אתן לכן דוגמה אישית. תמיד הייתי פרפקציוניסטית. תמיד רציתי להיות הכי טובה, הכי מוצלחת, הכי... הכל. אבל מה שקרה בפועל זה שהייתי כל כך עסוקה בלהיות מושלמת, ששכחתי להקשיב לעצמי. שכחתי לשאול מה אני באמת רוצה.
יום אחד, אחרי כישלון צורב במיוחד, החלטתי שדי. נמאס לי לחיות בשביל אחרים. נמאס לי לרצות את כולם. החלטתי שאני מתחילה להקשיב לעצמי, באמת.
התחלתי לכתוב יומן. התחלתי לעשות מדיטציה. התחלתי לבלות יותר זמן לבד, בלי טלפון, בלי הסחות דעת. בהתחלה זה היה קשה ומלחיץ. פתאום הייתי צריכה להתמודד עם כל המחשבות והרגשות שהדחקתי במשך שנים.
אבל לאט לאט, התחלתי להכיר את עצמי מחדש. התחלתי להבין מה חשוב לי, מה מפחיד אותי, מה משמח אותי. התחלתי לאהוב את עצמי, על כל הפגמים והחולשות שלי.
וזה היה הרגע שבו באמת התחלתי ליצור קשרים אינטימיים עם אחרים. כי פתאום, לא הייתי צריכה להסתיר כלום. יכולתי להיות אני, האמיתית, הפגיעה, הלא מושלמת. וידעתי שזה מספיק.
ההתנסות האישית שלי חשפה לי משהו חשוב:
החוסן האמיתי שלנו טמון לא ביכולת להסתיר את החולשות, אלא באומץ לחשוף אותן.
איך זה משפיע על העולם העמוס שלנו?
אוקיי, אז הבנו שאינטימיות עם עצמנו היא הבסיס. אבל מה עושים בעולם שבו אנחנו כל הזמן מופצצים במידע, הודעות, התראות? איך מוצאים את הזמן והמרחב להתחבר לעצמנו ולאחרים?
הנה כמה טיפים שיעזרו לכן:
- תקבעו זמן קבוע לעצמכן: זה יכול להיות 10 דקות בבוקר, חצי שעה בערב, או אפילו יום בשבוע. תעשו משהו שמשמח אתכן, שממלא אתכן באנרגיה. תקראו ספר, תטיילו בטבע, תרקדו, תציירו. העיקר שתהיו נוכחות ברגע.
- תנתקו את הטלפון: אני יודעת, זה נשמע כמו משימה בלתי אפשרית, אבל זה שווה את זה. נסו לכבות את הטלפון לשעה, שעתיים, או אפילו ליום שלם. תראו איך אתן מרגישות. האם אתן מרגישות יותר רגועות, יותר מחוברות לעצמכן ולאחרים?
- תשאלו שאלות אמיתיות: כשאתן מדברות עם מישהו, אל תשאלו רק "מה שלומך?". תשאלו שאלות עמוקות יותר, שמעוררות מחשבה ורגש. "מה הדבר הכי משמח שקרה לך היום?", "מה הדבר שהכי מפחיד אותך?", "מה החלום הכי גדול שלך?".
- תהיו פגיעות: זה אולי הדבר הכי קשה, אבל זה גם הכי חשוב. תשתפו את האנשים הקרובים אליכן בפחדים, בחולשות ובשאיפות שלכן. תראו להם שאתן לא מושלמות, ושאתן סומכות עליהם.
- תקשיבו, באמת תקשיבו: כשמישהו מדבר אליכן, אל תחשבו על מה אתן רוצות להגיד בתגובה. תקשיבו באמת, עם כל הלב והנשמה. תנסו להבין את נקודת המבט של האדם השני, גם אם אתן לא מסכימות איתה.
אבל הנה משהו שאולי לא שמעתן: לפעמים, אינטימיות רגשית זה גם לדעת מתי להתרחק.
כן, שמעתן נכון.
לפעמים, האנשים הכי קרובים אלינו יכולים להיות גם האנשים שהכי פוגעים בנו. לפעמים, מערכות יחסים הופכות לרעילות, לא בריאות, ולא תורמות לנו.
אז מה עושים?
לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו ולאחרים זה פשוט להתרחק. לתת לעצמנו מרחב, זמן, ואפשרות להחלים. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים את האנשים האלה, זה פשוט אומר שאנחנו אוהבים את עצמנו יותר.
אז מה למדנו היום?
אינטימיות רגשית היא לא משהו שקורה באופן טבעי, היא מיומנות שצריך לעבוד עליה. היא מתחילה באינטימיות עם עצמנו, וממשיכה ביכולת שלנו להיות פגיעים, אמיתיים, ונוכחים ברגע. והכי חשוב, היא כוללת גם את האומץ להתרחק כשצריך.
אני יודעת שזה מסע ארוך ומאתגר, אבל אני מאמינה שזה שווה את זה. כי בסופו של דבר, מה שחשוב באמת בחיים זה הקשרים שאנחנו יוצרים עם אחרים. האהבה שאנחנו חולקים, והתחושה שאנחנו לא לבד בעולם.
ואולי, אחרי הכל, כל מה שאנחנו צריכים זה רק קצת יותר חמלה - כלפי עצמנו, וכלפי אחרים. כי בסופו של דבר, כולנו רק בני אדם, שמנסים לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים.
אני תוהה, אילו צעדים אתן הולכות לקחת כדי לטפח אינטימיות רגשית בחייכן? אשמח לשמוע את המחשבות שלכן.
