האמת? קצת נמאס לי לשמוע על "איך להגביר את הפרודוקטיביות שלך". כאילו אנחנו מכונות שצריכות לעבוד מהר יותר. אני רוצה לדבר על משהו אחר – על איך להיות נוכחים. איך להרגיש באמת את החיים שלנו, גם בעידן שבו הנייד מושך אותנו כמו מגנט.
פעם, הייתי בטוחה שהפתרון הוא "ניתוק מוחלט". דטוקס דיגיטלי, אתם מכירים. אבל גיליתי משהו מפתיע: ניתוק מוחלט לא עובד. לפחות לא לאורך זמן. זה כמו דיאטה קיצונית – בסוף תמיד חוזרים להרגלים הישנים, ואפילו יותר גרוע.
הבנתי שאני לא רוצה לברוח מהטכנולוגיה, אלא ללמוד איך לחיות איתה בשלום. איך להשתמש בה ככלי, ולא להישלט על ידה.
אז מה עושים? איך מוצאים את האיזון הזה? איך מצליחים להתרכז במה שחשוב, בלי להיסחף בזרם הבלתי פוסק של התראות ועדכונים?
הנוכחות מתחילה מבפנים: הכירו את ה"למה" שלכם
הנה שאלה שאני שואלת את עצמי הרבה: למה אני עושה את מה שאני עושה? לא "מה אני עושה", אלא למה. למה אני גוללת באינסטגרם? למה אני עונה למיילים בשבת בבוקר? למה אני מרגישה צורך לבדוק את הטלפון כל חמש דקות?
(אגב, זה לא באמת "צורך". זה יותר כמו... הרגל. או פחד. מפספוס? מחוסר משמעות?)
התשובה לשאלה הזאת יכולה להיות מפתיעה. לפעמים אנחנו עושים דברים בלי בכלל לחשוב עליהם. או, יותר גרוע, אנחנו עושים דברים בשביל לרצות אחרים, או כדי להימנע מתחושות לא נעימות.
אבל אם אנחנו יודעים למה אנחנו עושים משהו, יש לנו יותר שליטה על הבחירות שלנו. אנחנו יכולים להחליט אם זה משרת אותנו, או סתם מבזבז לנו את הזמן ואת האנרגיה.
הפרקטיקה של הנוכחות: כלים ומגבלות
אני לא אוהבת לדבר על "טיפים" או "טריקים". זה מרגיש לי קצת כמו למכור אשליות. אין פתרונות קסם, חברים. יש רק עבודה.
אבל יש כמה דברים שאני מצאתי כמועילים, ואני רוצה לחלוק אותם איתכם. אבל קודם כל, אזהרה: מה שעובד בשבילי, לא בהכרח יעבוד בשבילכם. הניסוי הזה הוא אישי מאוד.
טכניקות מיינדפולנס: אוקיי, אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל זה עובד! אני עושה מדיטציה קצרה כל בוקר (5 דקות, לא יותר). זה עוזר לי להתחיל את היום עם ראש צלול יותר. (מקור: מחקרים רבים מצביעים על היתרונות של מיינדפולנס, למשל מחקר שפורסם ב-Journal of Consulting and Clinical Psychology*). אבל אני מודה, יש ימים שאני פשוט מדלגת על זה. וזה בסדר.
- טיימרים: אני משתמשת בטיימר כדי להגביל את הזמן שאני מבלה ברשתות החברתיות. נגיד, 20 דקות באינסטגרם ביום. זה עוזר לי לא להיסחף. (אבל גם זה לא תמיד עובד. לפעמים אני מכבה את הטיימר וגוללת עוד שעה. קורה.)
- הגדרת גבולות: אני מנסה לא לענות למיילים אחרי 8 בערב. זה הזמן שלי. (לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. אבל אני משתדלת.)
- יצירת מרחב נטול טכנולוגיה: אני משתדלת לא להכניס את הטלפון לחדר השינה. זה עוזר לי לישון יותר טוב. (האמת? זה הכי קשה. אני מודה.)
אבל הנה העניין: כל הכלים האלה לא שווים כלום, אם אין לנו כוונה אמיתית להיות נוכחים. אם אנחנו לא באמת רוצים להרגיש את החיים שלנו.
התובנה המפתיעה: נוכחות היא לא רק "להיות כאן ועכשיו"
חשבתם שנוכחות זה רק לשים לב לנשימה, להרגיש את הגוף, להתרכז במה שקורה סביבנו? גם אני. עד שקראתי את הספר "Stolen Focus: Why You Can't Pay Attention" מאת יוהן הארי. הוא טוען שהבעיה שלנו היא לא רק ההסחות, אלא גם... החיים עצמם.
הוא טוען (ואני מסכימה איתו) שאנחנו חיים בעולם שמקשה עלינו להיות נוכחים. עולם שמלא בלחצים, חרדות, ואי ודאות. עולם שמכור לצמיחה כלכלית, ולא אכפת לו מהרווחה הנפשית שלנו.
(רגע, זה אומר שהבעיה היא לא אני? יש!)
הארי טוען שאם אנחנו רוצים להיות נוכחים באמת, אנחנו צריכים לעשות שינויים גדולים יותר. אנחנו צריכים לשנות את האופן שבו אנחנו עובדים, חיים, ומתייחסים אחד לשני.
זה אומר שאנחנו צריכים להילחם בשביל זכויות העובדים, להיאבק למען סביבה נקייה יותר, ולתמוך בקהילות שלנו. זה אומר שאנחנו צריכים להתנגד לתעשיות שמרוויחות מההסחות שלנו, ולדרוש מהפוליטיקאים שלנו להתייחס ברצינות לבעיות הנפשיות שלנו.
אני יודעת, זה נשמע קצת יומרני. אבל אני חושבת שהוא צודק. נוכחות היא לא רק עניין אישי. זה עניין חברתי.
הכשלונות הם חלק מהדרך
אני לא יודעת מה יהיה הפתרון. אני לא יודעת איך נצליח ליצור עולם שמאפשר לנו להיות נוכחים. אבל אני יודעת שאנחנו צריכים לנסות.
אני יודעת שאנחנו צריכים להתחיל בלשאול את עצמנו את השאלות הקשות. אנחנו צריכים להודות בכישלונות שלנו, וללמוד מהם. אנחנו צריכים לתמוך אחד בשני, ולעודד אחד את השני.
ואולי, רק אולי, אם נעשה את זה, נוכל למצוא את הדרך חזרה לעצמנו. נוכל למצוא את הדרך להיות נוכחים, באמת.
אז... מה אתם חושבים? איך אתם מצליחים להישאר נוכחים בעידן המסכים? אשמח לשמוע את התובנות שלכם.
