האמת? תמיד קצת גיחכתי על הרעיון הזה של "שפת האהבה". כאילו, ברצינות? אנחנו צריכים מדריך כדי להבין איך לאהוב? אבל אז... נסעתי ליפן.
הייתה לי ידידה, נאמי, מדהימה. ציירת מופלאה עם חיוך שיכול להמיס קרחונים. היינו מבלות שעות ביחד, מטיילות ברחובות טוקיו, אוכלות ראמן, צוחקות. אבל תמיד הייתה תחושה קטנה של... משהו חסר. ניסיתי להבין מה.
חשבתי שאולי זה בגלל המרחק הפיזי, שאולי זה בגלל הבדלי התרבות. אבל יום אחד, אחרי ויכוח קטן וטיפשי על איזה סוג תה לקנות, פתאום הבנתי. זה לא היה קשור לתרבות, זה היה קשור לשפה. לא רק מילולית, אלא לשפה הרגשית שלנו.
נאמי הביעה אהבה דרך מעשים – היא הייתה דואגת לי, מכינה לי קופסת בנטו מושקעת, תמיד מוכנה לעזור. אני, לעומת זאת, הייתי טיפוס של מילים – הייתי אומרת לה כמה שאני מעריכה אותה, כותבת לה פתקים קטנים. אבל המילים שלי לא הגיעו אליה באותו אופן שהמעשים שלה הגיעו אליי.
זה היה רגע של וואו. הבנתי שהאהבה היא לא רק רגש, היא גם תקשורת. והתקשורת הזו יכולה להיות שונה מאדם לאדם, מתרבות לתרבות.
אז... איך האהבה נשמעת בשפות שונות? וחשוב יותר – איך אנחנו יכולים ללמוד לדבר את השפה הזו?
מאוהב בפלמנקו: על האהבה הסוערת בספרדית
בספרדית, "Te amo" הוא יותר מסתם "אני אוהב אותך". יש בו תשוקה, דרמה, כמו ריקוד פלמנקו סוחף. אבל תמיד תהיתי, האם הדרמה הזו היא חלק בלתי נפרד מהאהבה הספרדית, או שאולי זה רק איך שאנחנו, הלא-ספרדים, תופסים אותה?
קראתי פעם מחקר מעניין (ואני מצטטת כאן את המחקר של ד"ר פיל בארטלט מ אוניברסיטת טקסס על השפעת השפה על הרגשות) על איך השפה משפיעה על הרגשות שלנו. מסתבר שהמבנה הדקדוקי של השפה, הצלילים שלה, אפילו המטאפורות הנפוצות בה – כל אלה יכולים לעצב את החוויה הרגשית שלנו.
אז כן, יכול להיות שהתשוקה העזה של "Te amo" קשורה גם לצלילים החזקים של השפה הספרדית, למקצבים המהירים שלה. אבל זה גם קשור לתרבות – לערכים של תשוקה, רומנטיקה וביטוי רגשי גלוי.
אהבה שבשקט: על ה"איישיטרו" היפני
לעומת זאת, ביפנית, "Aishiteru" (愛してる) הוא ביטוי אהבה חזק, אבל הוא לא נאמר בקלות. הוא שמור לרגעים מיוחדים, לאנשים מיוחדים. זה לא כמו "אני אוהב אותך" שאנחנו זורקים בחופשיות.
זוכרת את נאמי, הידידה שלי? לקח לי כמעט שנה של חברות קרובה עד שהיא אמרה לי "Aishiteru". זה לא היה בגלל שהיא לא אהבה אותי, זה היה בגלל שזה ביטוי כבד משקל.
למדתי שהיפנים מבטאים אהבה יותר דרך מעשים, דרך הקשבה, דרך נוכחות. זו אהבה שבשקט, אהבה שמכבדת את המרחב האישי. וזה העלה בי מחשבה: האם אנחנו, בחברה המערבית, לא ממעיטים לעיתים בערך של השקט? האם אנחנו לא מתבלבלים בין רעש לאהבה?
הלקח שלימד אותי הסוואהילית: אוהב אותך כמו שאני אוהב את עצמי
אבל רגע הארה אמיתי הגיע דווקא ממקום בלתי צפוי. פגשתי מתנדבת מטנזניה, אמרה לי משהו שאני לא אשכח לעולם. "Ninakupenda kama ninavyojipenda", היא אמרה. זה אומר, "אני אוהבת אותך כמו שאני אוהבת את עצמי".
המשפט הזה הימם אותי. פתאום הבנתי שהאהבה האמיתית מתחילה באהבה עצמית. שאם אני לא אוהבת את עצמי, איך אני יכולה באמת לאהוב מישהו אחר?
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל תחשבו על זה רגע. כמה פעמים אנחנו נותנים לאחרים את מה שחסר לנו בעצמנו? כמה פעמים אנחנו מחפשים אישור ואהבה מבחוץ, במקום למלא את עצמנו מבפנים?
הסוואהילית לימדה אותי שיעור חשוב: האהבה היא לא רק רגש כלפי מישהו אחר, היא גם מחויבות לעצמי.
אז... מה למדתי מכל זה?
- האהבה היא שפה: היא דורשת למידה, הקשבה, התאמה.
- אין שפה אחת נכונה: מה שעובד בשפה אחת, לא בהכרח יעבוד בשפה אחרת.
- אהבה עצמית היא הבסיס: אם לא נאהב את עצמנו, יהיה לנו קשה לאהוב אחרים באמת.
אבל הכי חשוב – האהבה היא מסע. היא לא יעד. היא חקירה מתמדת של עצמנו ושל האחרים. היא רצון ללמוד, לגדול, לאהוב יותר טוב.
ועכשיו תורי לשאול אתכן – איך האהבה נשמעת בשפה שלכן? אילו שיעורים למדתן על אהבה במהלך החיים שלכן? שתפו אותי בתגובות – אני באמת רוצה לדעת.
