אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת הבנתי מה זה אומר "שותפות" בזוגיות. הייתי בטוחה שאם רק נחלק את מטלות הבית בצורה שווה ונתייעץ על כל החלטה גדולה, זה יספיק. כמה טעיתי.
האמת היא, שהמאמץ לחלוקת מטלות סימטרית רק יצר עוד יותר ריבים. הוא הרגיש מלאכותי, מתוכנן מדי. כאילו אנחנו מתחרים מי עושה יותר. שמעתם פעם על "השחיקה הסימטרית"? בדיוק לשם הגענו.
אז מה באמת יוצר שותפות אמיתית? איך יוצרים חיבור עמוק ששורד אתגרים וחילוקי דעות? זה לא רק על "מה" אנחנו עושים, אלא על "איך" אנחנו עושים את זה.
אני חושבת שזה מתחיל בהכרה בפגיעות.
כן, פגיעות.
זה אולי נשמע מוזר, אבל כדי לבנות שותפות אמיתית, אנחנו צריכים להסכים להיות חשופים אחד לשני. להראות את הפחדים שלנו, את החלומות שלנו, את החלקים בנו שאנחנו הכי פחות אוהבים.
מחקרים מראים שזוגות שמרגישים בנוח לחלוק את הפגיעות שלהם אחד עם השני, מדווחים על רמות גבוהות יותר של אינטימיות וסיפוק במערכת היחסים (Brene Brown, "Daring Greatly"). זה אולי נשמע מאיים, אבל האמת היא, שזה משחרר.
אני זוכרת שיחה אחת עם בן זוגי, שבה העזתי להודות שאני מפחדת להיכשל בקריירה שלי. זה היה מפחיד להגיד את זה בקול רם, אבל ברגע שאמרתי, הרגשתי הקלה עצומה. הוא לא שיפוט אותי, הוא לא ניסה לתקן את זה, הוא פשוט הקשיב. וזה היה כל מה שהייתי צריכה.
אבל פגיעות לבד היא לא מספיקה. היא חייבת להיות מגובה באמפתיה.
אמפתיה היא היכולת להבין ולהרגיש את מה שהאדם השני מרגיש. זה אומר לשים את עצמנו בנעליים שלהם ולראות את העולם מנקודת המבט שלהם.
אמפתיה היא לא הסכמה. זה להבין.
הנה משהו שאני שואלת את עצמי הרבה: האם אני באמת מקשיבה לבן הזוג שלי, או שאני רק מחכה לתורי לדבר?
לפעמים, אנחנו כל כך עסוקים בלנסות להעביר את המסר שלנו, שאנחנו שוכחים להקשיב באמת. אנחנו שוכחים לשאול שאלות, להביע עניין, לנסות להבין את מה שהאדם השני מנסה להגיד לנו.
אני חייבת להודות שגם לי זה קורה. אני נופלת למלכודת הזאת של "אני יודעת הכי טוב". אבל אני עובדת על זה. אני מזכירה לעצמי כל הזמן להקשיב באמת, לנסות להבין את נקודת המבט של בן הזוג שלי, גם אם אני לא מסכימה איתה.
וזה מוביל אותי לנקודה הבאה: תקשורת. אבל לא סתם תקשורת – תקשורת בונה.
תקשורת בונה היא תקשורת שמטרתה לפתור בעיות, לא להאשים. היא תקשורת שמתמקדת בפתרונות, לא בטענות. היא תקשורת שמתחילה ב"אני", לא ב"אתה".
אני זוכרת שקראתי פעם מאמר על תקשורת לא אלימה (Marshall Rosenberg, "Nonviolent Communication: A Language of Life") וזה שינה לי את החיים. זה לימד אותי איך לבטא את הצרכים שלי בצורה ברורה ומכבדת, בלי לתקוף או להאשים את האדם השני. זה לימד אותי איך להקשיב באמפתיה, גם כשאני לא מסכימה.
קחו לדוגמה את המשפט: "אתה תמיד משאיר את הכלים בכיור!". מה זה גורם לבן הזוג שלכם להרגיש? כנראה מותקף ומוגן. לעומת זאת, משפט כמו: "אני מרגישה מוצפת כשאני רואה את הכלים בכיור, כי זה גורם לי להרגיש שאני צריכה לעשות הכל לבד. האם תוכל בבקשה לעזור לי עם זה?" הוא הרבה יותר בונה.
אבל מה קורה כשנמצאים במצב של חוסר הסכמה מוחלט? מה קורה כשאתם פשוט לא מצליחים להגיע להבנה? כאן נכנס לתמונה המושג "הסכמה לא להסכים".
זה אומר שאתם מכבדים את הדעה של האדם השני, גם אם אתם לא מסכימים איתה. זה אומר שאתם מוכנים להניח את הנושא בצד, לפחות לעת עתה, כדי לשמור על השלום במערכת היחסים. זה אומר שאתם בוחרים בחיבור על פני צדקנות.
זה לא קל, אני יודעת. אבל זה הכרחי. כי בסופו של דבר, מערכת יחסים היא לא תחרות. היא שותפות.
ושותפות אמיתית דורשת מאמץ, פגיעות, אמפתיה, תקשורת בונה, והסכמה לא להסכים. אבל התמורה שווה את זה. כי כשאתם יוצרים שותפות אמיתית, אתם יוצרים חיבור עמוק ששורד הכל.
ומה לגביכם? מה הטיפ שלכם לשותפות מוצלחת בזוגיות? שתפו אותי בתגובות!
