אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את הבת שלי אומרת משהו בדיוק כמוני. לא מבחינת המילים, אלא הטון, האינטונציה, הדרמה הקטנה הזו שהכנסתי לכל משפט. צחקתי, אבל אז... הרגשתי מוזר. כאילו מישהו החזיק מראה מולי, והפנים שמבטות בי חזרה היו גם שלי וגם לא שלי.
אז מה קורה פה בעצם? זה רק חיקוי חמוד, או שיש פה משהו עמוק יותר?
(ספוילר: זה הרבה יותר מחיקוי).
הילדים שלנו הם קולטים רגשיים מהלכים.
הם סופגים את האווירה בבית, את המתח באוויר, את השמחה הפתאומית. הם לא רק שומעים מה אנחנו אומרים, הם מרגישים איך אנחנו אומרים את זה. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית מראים שילדים לומדים הרבה יותר מאיך שאנחנו מתנהגים מאשר ממה שאנחנו אומרים (למשל, בנדורה ותיאוריית הלמידה החברתית).
אבל זה לא רק העתקה. זה גם עיבוד. הם לוקחים את החומרים האלה, מעבדים אותם דרך הפילטר הייחודי שלהם, ומוציאים גרסה משלהם. גרסה שלפעמים מפחידה בדומה שלה אלינו.
רגע של אמת: "אני לא מאמינה שהיא אמרה את זה!"
אני מודה, היו רגעים שבהם התביישתי. לא בילדה שלי, אלא בעצמי. כשהיא הרימה את הקול או התווכחה בצורה לא נעימה, פתאום הבנתי מאיפה זה בא. זה לא שהיא "התקלקלה", היא פשוט שיקפה משהו שהיא ראתה ושמעה ממני.
וזה כואב. זה מכריח אותך להסתכל פנימה.
אבל זה גם הזדמנות.
השיקוף כמנוף לשינוי
תחשבו על זה: אם הילדים שלנו הם מראות, אנחנו יכולים להשתמש בהם כדי לראות דברים שאנחנו לא רואים בעצמנו.
- הם חושפים את הניואנסים: הטון שלנו, הבעות הפנים שלנו, התגובות האוטומטיות שלנו.
- הם מראים לנו את הצדדים הפחות מחמיאים שלנו: חוסר סבלנות, שיפוטיות, חוסר ביטחון.
- הם מאפשרים לנו לעשות בחירה מודעת: האם אני רוצה שהם ימשיכו לשקף את זה?
זה לא קל. זה דורש אומץ, כנות עצמית ורצון אמיתי להשתנות. אבל זה אפשרי. וזה שווה את זה.
מאיפה מתחילים? לא עם עצות סופר-אמא, אלא עם חמלה עצמית.
דבר ראשון - תנשמי. כולנו טועים. כולנו לא מושלמים. ואף אחד לא מצפה מאיתנו להיות כאלה.
דבר שני - תתחילי בקטן. אל תנסי לשנות את כל האישיות שלך בבת אחת. תבחרי תחום אחד שאת רוצה לשפר, ותתרכזי בו. למשל, במקום לצעוק כשאת עצבנית, תנסי לקחת כמה נשימות עמוקות ולדבר בשקט.
דבר שלישי - תהיי סבלנית. שינוי לוקח זמן. יהיו ימים טובים יותר ופחות. אבל כל צעד קטן קדימה הוא ניצחון.
הנקודה המפתיעה: הפרפקציוניזם הוא האויב
ניסיון להיות הורים מושלמים הוא מתכון בטוח לתסכול. כי זה פשוט לא אפשרי. אנחנו בני אדם. אנחנו עושים טעויות. וזה בסדר.
מה שחשוב זה לא להיות מושלמים, אלא להיות אותנטיים. להראות לילדים שלנו שאנחנו גם לומדים, גדלים ומשתפרים. להראות להם שאפשר לעשות טעויות, להתנצל וללמוד מהן.
כי בסופו של דבר, זה מה שאנחנו רוצים שהם ילמדו, נכון?
חשבתם פעם איך החברה משפיעה על השיקוף הזה?
יש לחץ עצום להיות הורה "נכון". אינספור עצות, טיפים ושיטות. אבל האמת היא שאין דרך אחת נכונה. כל משפחה היא שונה. כל ילד הוא שונה. ומה שעובד למשפחה אחת, לא בהכרח יעבוד למשפחה אחרת.
אז אל תתפתו להשוואות. תתמקדו במה שנכון לכם.
אני עדיין לומדת. עדיין טועה. עדיין מרגישה לפעמים כמו הורה גרועה. אבל אני גם יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי. וזה מספיק.
ואם הילדה שלי תמשיך לשקף אותי, לפחות היא תשקף מישהי שמנסה להיות אדם טוב יותר. וזה, בסופו של דבר, כל מה שאני יכולה לבקש.
אז... מה אתם חושבים? איזה חלקים בעצמכם הילדים שלכם משקפים? ומה תרצו לשנות? שתפו אותי!
