אף פעם לא הבנתי למה אחותי תמיד חייבת להיות המצחיקה של המשפחה. כאילו, היא באמת מצחיקה, אבל זה כאילו היא חייבת להיות כזאת. כמו איזה תפקיד שהיא קיבלה בלי לבקש. זה תסכל אותי, כי אני הרגשתי שאני צריכה להיות "האחראית", "ההגיונית". משפחה זה דבר מוזר, לא?
ואז, יום אחד, נתקלתי במושג "תפקידים סמויים במשפחה". זה הכה בי כמו ברק. פתאום הבנתי שאנחנו לא סתם אנשים שגרים באותו בית - אנחנו שחקנים בהצגה שהתסריט שלה נכתב מזמן, הרבה לפני שנולדנו.
מה זה בכלל תפקיד סמוי במשפחה? זה לא התפקיד הרשמי שלך - אמא, אבא, אח, אחות. זה התפקיד הלא רשמי, זה שאתה ממלא כדי לשמור על איזון, לפתור קונפליקטים, או פשוט לשרוד. חשבתם פעם למה תמיד אתם אלה שמוותרים? או למה תמיד אתם אלה שמבקרים? יכול להיות שזה התפקיד שלכם.
יש כל מיני תפקידים סמויים:
- הגיבור: זה שתמיד מציל את המצב, פותר בעיות, דואג לכולם. נשמע טוב, אבל הגיבור הזה לרוב שוחק ומזניח את עצמו. (מקור: הספר "ילדים של אלכוהוליסטים: שבעת התפקידים").
- השעיר לעזאזל: זה שתמיד אשם, שתמיד מקבל את הביקורת. הוא סופג את הכעסים של כולם, ומרגיש חסר ערך.
- הליצן: זה שתמיד מצחיק, מפזר מתח, גורם לכולם לשכוח מהצרות. אבל מאחורי החיוך הזה מסתתר לרוב עצב עמוק. (תזכורת: אחותי...).
- הילד האבוד: זה שמתנתק, מתרחק, לא עושה בעיות. הוא כאילו לא קיים, אבל הבדידות שלו צועקת לשמיים.
- המטפל: זה שתמיד תומך, מקשיב, מייעץ. הוא טוב לאחרים, אבל שוכח את הצרכים שלו.
אני יודעת, זה יכול להישמע קצת פסיכולוגי מדי, אבל רגע, תחשבו על זה שנייה. האם אתם מזהים את עצמכם או מישהו מבני משפחתכם באחד מהתפקידים האלה?
הנה משהו שגיליתי על עצמי: גיליתי שאני קצת "גיבורה". אני תמיד רוצה לעזור, לתקן, לפתור בעיות. זה בא ממקום טוב, אבל זה גם גורם לי לשכוח לדאוג לעצמי. אני זוכרת תקופה שהייתי כל כך עסוקה בלתמוך בחברה שלי שעברה משבר, שכמעט קרסתי בעצמי. למדתי את הלקח בדרך הקשה.
אבל למה זה קורה בכלל? למה אנחנו מקבלים על עצמנו את התפקידים האלה?
הפסיכולוגית המשפחתית וירג'יניה סאטיר (Virginia Satir), אחת החלוצות בתחום הטיפול המשפחתי, טענה שהתפקידים האלה נועדו לשמור על הומיאוסטזיס משפחתי - איזון. גם אם האיזון הזה הוא לא בריא, הוא מוכר, הוא צפוי, ולכן המשפחה תעשה הכל כדי לשמר אותו (מקור: "אנשים יוצרים אנשים").
אבל הנה הקטע: התפקידים האלה הם לא גורל. אנחנו לא חייבים להישאר תקועים בהם לנצח. אנחנו יכולים לשנות את התסריט.
איך עושים את זה?
- זיהוי: קודם כל, צריך לזהות את התפקיד שאתם ממלאים. תהיו כנים עם עצמכם. זה לא תמיד קל, אבל זה הצעד הראשון.
- הבנה: תנסו להבין למה קיבלתם על עצמכם את התפקיד הזה. מה זה נותן לכם? מה זה נותן למשפחה שלכם?
- תקשורת: דברו על זה עם בני המשפחה שלכם. זה יכול להיות מפחיד, אבל זה הכרחי. תסבירו להם איך אתם מרגישים, מה הצרכים שלכם.
- שינוי: תתחילו לשנות את ההתנהגות שלכם. תגידו "לא" כשצריך, תדאגו לעצמכם, תבקשו עזרה.
אני יודעת שזה נשמע פשוט, אבל זה לא. זה תהליך שלוקח זמן, סבלנות והרבה אומץ. אבל זה שווה את זה.
אני, למשל, התחלתי להגיד "לא" יותר. זה היה לי קשה בהתחלה, אבל גיליתי שאנשים מעריכים אותי יותר כשאני לא תמיד זמינה. גיליתי גם שאני יכולה לבקש עזרה, ושאנשים שמחים לעזור לי.
המאמר הזה לא בא לתת לכם את כל התשובות. הוא בא לעורר שאלות. הוא בא לגרום לכם לחשוב על המשפחה שלכם בצורה אחרת. הוא בא להזכיר לכם שאתם לא חייבים לשחק את התפקיד שנתנו לכם. אתם יכולים לכתוב תסריט חדש.
אז, מה התפקיד שלכם במשפחה? והאם אתם מרוצים ממנו? אני באמת רוצה לדעת. שתפו אותי בתגובות.
