האמת? הריב האחרון שלי היה מכוער. באמת מכוער. צעקות, דלתות נטרקות, דמעות. סוג הדברים שגורמים לך לרצות להתחפר מתחת לשמיכה ולצאת רק כשהכל ייגמר.
אבל אחרי שהאבק שקע, גיליתי משהו מפתיע. משהו ששינה לי את כל התפיסה לגבי ריבים, מערכות יחסים, ואפילו לגבי עצמי.
חשבתי שאני יודעת את כל התשובות. חשבתי שאני צודקת. תמיד. ואז, כמו שאומרים, החיים צחקו לי בפנים.
בואו נתחיל מההתחלה. הריב היה עם בן הזוג שלי, רועי. נושא הריב? שולי לחלוטין. כביכול. בפועל, כמו שקורה תמיד, זה היה רק הסימפטום למשהו עמוק יותר.
אני זוכרת את עצמי עומדת מולו, טון הדיבור שלי עולה ועולה, ואני מרגישה מוצדקת לחלוטין. צודקת בצורה שגורמת לך להיות עיוורת לכל מה שנאמר או נעשה מהצד השני.
"אתה אף פעם לא מקשיב לי!" צעקתי. ומיד אחר כך התחרטתי. לא בגלל מה שאמרתי, אלא בגלל הטון.
הנה התובנה הראשונה: אופן ההתבטאות חשוב לא פחות מהתוכן.
אני יודעת, קלישאה. אבל עד שלא חווים את זה על הבשר, זה נשאר בגדר תיאוריה יפה.
אחרי שהסערה שככה, התחלתי לחשוב. באמת לחשוב. לא רק על הצד שלי, אלא על הצד שלו. ניסיתי להיכנס לנעליים שלו, לראות את העולם דרך העיניים שלו.
ואז קרה משהו מדהים. הבנתי שאני לא באמת הקשבתי לו. לא הקשבתי למה שהוא אומר, אלא רק חיכיתי לתורי לדבר.
כאן נכנס לתמונה מחקר מעניין של הפסיכולוגית החברתית ד"ר ברנה בראון, שחקרה במשך שנים את נושא הפגיעות והאותנטיות. היא טוענת שאחד המחסומים הגדולים ביותר לתקשורת אמיתית הוא הפחד שלנו להיות פגיעים. (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham.)
וואו. זה פגע בי חזק.
הבנתי שבבסיס הריב שלי עם רועי עמד פחד. פחד לא להיות מובנת, פחד לא להיות מוערכת, פחד לאבד אותו.
ואז שאלתי את עצמי שאלה מכריעה: האם אני מוכנה להיות פגיעה? האם אני מוכנה להודות בטעויות שלי? האם אני מוכנה להתנצל?
התשובה הייתה מפחידה. כי להתנצל זה לא תמיד קל. זה דורש להניח בצד את האגו, את הצדקנות, ואת כל ההגנות שבנינו לעצמנו במשך שנים.
אבל אז נזכרתי בציטוט של הסופר האמריקאי, ג'יימס בולדווין: "לא כל דבר שניתן לעמוד בפניו, ניתן לשנות. אבל שום דבר לא יכול להשתנות עד שהוא יקבל עליו."
וואו 2.0.
הבנתי שאני חייבת להתחיל לקבל את העובדה שאני לא תמיד צודקת. שאני עושה טעויות. שאני לא מושלמת.
קבלה עצמית היא המפתח לשינוי אמיתי.
הלכתי לרועי. התנצלתי. לא בגלל שחשבתי שהוא צודק, אלא בגלל שהבנתי שאני לא הקשבתי לו. בגלל שהטון שלי היה פוגע. בגלל שהפכתי את הריב הזה למלחמה.
הוא הקשיב. הוא חיבק אותי. הוא גם התנצל.
ואז קרה משהו קסום. התחלנו לדבר. באמת לדבר. לא להתווכח, לא להאשים, אלא להקשיב.
אני חושבת שלמדתי משהו חשוב מאוד מהריב הזה.
ריבים הם לא תמיד סימן רע.
הם יכולים להיות הזדמנות לצמיחה, ללמידה, ולהעמקת הקשר. אבל רק אם אנחנו מוכנים להיות פגיעים, להקשיב, ולהתנצל.
אבל הנה גם האזהרה: לא כל ריב ניתן לפתור. לפעמים, הריבים הם רק סימן לכך שהקשר הגיע למיצוי. וזה בסדר.
אז מה עכשיו? אני עדיין לומדת. עדיין עושה טעויות. עדיין רבה לפעמים עם רועי. אבל עכשיו, אני מנסה לעשות את זה קצת יותר טוב. קצת יותר מודע. קצת יותר אנושי.
ואולי, רק אולי, זה כל מה שחשוב.
אני משאירה אתכם עם שאלה אחת: מה הריב האחרון שלכם לימד אתכם? שתפו אותי בתגובות!
