אוקיי, נשימה עמוקה. אני הולכת לשתף אתכם במשהו שלא קל לי לכתוב עליו – הריב האחרון שלי. לא משהו שאני גאה בו, אבל וואו, כמה שלמדתי ממנו. לא רק על הצד השני, אלא בעיקר על עצמי.
אני יודעת, אני יודעת, כולנו שמענו את הקלישאות על תקשורת טובה, הקשבה פעילה, "אני מרגיש/ה כשאתה/את..." נו, אתם מכירים. אבל האמת? עד הריב הזה, זה היה בשבילי אוסף של מילים יפות שפשוט לא תורגמו לשטח. חשבתי שאני יודעת לתקשר, אבל בפועל, הייתי יותר טובה בלצפות את התגובות של הצד השני מאשר להקשיב באמת.
אז מה קרה? הריב הזה היה שונה. הגיע לנקודה שבה כבר לא היה לי מה להפסיד. הייתי חייבת להיות כנה, אפילו אם זה אומר להראות פגיעה, להודות בטעויות. וזה, חברים, היה המפתח.
התחלתי לחקור. קראתי מאמרים על תקשורת לא אלימה (NVC) של מרשל רוזנברג (Rosenberg, M. B. (2015). Nonviolent communication: A language of life: Life-changing tools for healthy relationships (3rd ed.). PuddleDancer Press.) ופתאום דברים התחילו להתחבר. NVC זה לא רק טכניקה, זה שינוי תודעתי. זה להבין שמאחורי כל ביקורת, כל התקפה, יש צורך לא ממומש.
רגע, חכו רגע. זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות שטיח רצפה רגשי! ממש לא. זה אומר שאנחנו יכולים להגיב מתוך אמפתיה, אבל גם לשמור על הגבולות שלנו.
אז מה למדתי? ששפה היא כלי, אבל כנות היא המפתח.
הבנתי שהרבה פעמים, כשאני מגיבה, אני מגיבה לא למה שהצד השני אמר, אלא לפרשנות שלי. אני משליכה עליו/ה את הפחדים, החרדות, החוויות העבר שלי. זה קצת כמו להסתכל על העולם דרך משקפיים מלוכלכים. (אגב, הספר "העבודה" של ביירון קייטי עזר לי המון עם זה – Katie, B. (2002). Loving what is: Four questions that can change your life. Harmony Books.).
אז מה עושים? איך מתחילים? זה לא קל, אני מודה.
אני התחלתי בלתרגל הקשבה. באמת להקשיב, בלי לתכנן את התגובה שלי בראש, בלי להפריע. זה קשה, אלוהים, כמה שזה קשה. אבל ברגע שמתחילים לשמוע את מה שאנשים באמת אומרים, ולא רק את מה שאנחנו חושבים שהם אומרים, הכל משתנה.
מצאתי גם מאמר מעניין ב"הרווארד ביזנס ריוויו" (Harvard Business Review) על אינטליגנציה רגשית במקום העבודה (Goleman, D. (1998). What makes a leader? Harvard Business Review, 76(6), 93-102.). ופתאום הבנתי שהעקרונות האלה רלוונטיים לכל מערכת יחסים, לא רק בעבודה.
חשבתם פעם למה אנחנו כל כך מתקשים להודות בטעויות? למה אנחנו כל כך מפחדים להיות פגיעים?
אני חושבת שזה קשור לתרבות. אנחנו חיים בעולם שמעריך הצלחה, כוח, שליטה. אף אחד לא מלמד אותנו איך להתמודד עם כישלון, איך לבקש סליחה, איך להגיד "טעיתי".
אבל האמת היא, שדווקא הרגעים האלה, הרגעים שאנחנו מראים את החולשה שלנו, הם הרגעים שאנחנו מתחברים באמת לאנשים אחרים.
ועכשיו, אחרי כל זה, אני מגיעה לנקודה שהכי קשה לי לנסח:
הריב הזה לימד אותי שהתקשורת האמיתית היא לא רק להגיד את מה שאנחנו חושבים, אלא להיות מוכנים להשתנות, להתפתח, לגדול. זה אומר להיות מוכנים לראות את העולם מנקודת מבט אחרת, לוותר על האגו, לבקש סליחה.
זה לא פתרון קסם, אני יודעת. זה תהליך.
וכן, זה מפחיד. אבל זה גם משחרר.
אז מה עכשיו? אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני מנסה להיות מודעת יותר, להקשיב יותר, לאהוב יותר.
ואולי, רק אולי, בזכות הריב הזה, אני אהיה בן אדם קצת יותר טוב.
מה אתם למדתם מהריבים שלכם? אשמח לשמוע.
