האמת? תמיד חשבתי שהדינמיקה המשפחתית זה משהו שאפשר לפצח עם כמה מאמרים בפסיכולוגיה חיובית. חשבתי שאם רק אבין את התפקידים, אסמן וי על 'מטפל', 'מנהיג', 'שעיר לעזאזל' (אוי, כמה שרציתי להימנע מזה!) – הכל יסתדר.
אבל אז החיים נתנו לי כאפה מצלצלת.
מצאתי את עצמי, באמצע ארוחת שישי, מנסה ליישב בין אמא שלי שחושבת שאני עדיין בת 16 (ומצפה ממני לסיים לאכול הכל!) לבין אחותי שמאשימה אותי שלא התקשרתי מספיק (כי היא בדיוק ילדה ילד שני ואני, איך אומרים, קצת עסוקה בלנסות להבין מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי). ואז הבנתי – זה לא תיאוריה. זה קרקס. קרקס אמיתי.
אז איך בכל זאת מצליחים לשרוד את התפקידים המשפחתיים בלי לאבד את הצפון?
תפקידים משפחתיים: מה זה בכלל, ולמה זה משנה?
נתחיל עם הבסיס. תפקידים משפחתיים, לפי הפסיכולוגית וירג'יניה סאטיר (Virginia Satir), הם דפוסים של התנהגות ותקשורת שחברי המשפחה נוטים לאמץ כדי לשמור על איזון. הם יכולים להיות גלויים (אמא תמיד מבשלת, אבא תמיד פותר בעיות) או סמויים (הילד הקטן תמיד מצחיק, הבכור תמיד לוקח אחריות).
אבל הבעיה מתחילה כשדפוסים אלה הופכים נוקשים ולא גמישים. כשאתה תקוע בתפקיד מסוים, אתה מאבד את החופש להיות מי שאתה באמת.
תחשבו על זה רגע - האם אי פעם הרגשתם שאתם "חייבים" להתנהג בצורה מסוימת רק בגלל שזה מה שמצופה מכם במשפחה?
עכשיו, אני לא פסיכולוגית מוסמכת (למרות ששיחקתי אותה לא מעט פעמים בתור דודה מבינה), אבל כן קראתי לא מעט. אחד המקורות המרתקים שמצאתי הוא דווקא בלוג של אנתרופולוגית שחקרה שבטים נידחים. היא גילתה שגם שם, במשפחות הכי מסורתיות, יש תפקידים ברורים - אבל הם הרבה יותר גמישים וזורמים מאשר אצלנו. למה? כי הם מבוססים על צורך אמיתי, לא על ציפייה חברתית או היסטוריה משפחתית.
הסוד הוא בגמישות - אבל איך משיגים אותה?
אז איך יוצאים מהלופ הזה? איך הופכים את הקרקס המשפחתי לאירוע נעים (יחסית)?
- זיהוי התפקידים: הצעד הראשון הוא לזהות את התפקידים שאתה משחק במשפחה. מי אתה? המטפל? המרצה? הקורבן? הנה כמה שאלות שיעזרו לך:
* איך המשפחה שלך מתארת אותך?
* מה מצפים ממך לעשות או להגיד בסיטואציות משפחתיות?
* אילו רגשות אתה מרגיש באופן קבוע כשאתה בסביבת המשפחה שלך?
אני, למשל, גיליתי שאני משחקת לסירוגין את תפקיד ה"מגשרת" (מנסה להרגיע את כולם) ואת תפקיד ה"אחות המוצלחת" (מנסה לעמוד בציפיות הלא מציאותיות של עצמי). זה היה מעייף בטירוף.
- ערעור התפקיד: אחרי שזיהית את התפקידים, אתגר אותם. נסה להתנהג אחרת. אם אתה תמיד המרצה, שתוק. אם אתה תמיד המטפל, בקש עזרה.
רגעי תובנה קטנים משנים את כל המשוואה המשפחתית.
אני יודעת שזה מפחיד. מפחיד להפר את הסדר הקיים. אבל תאמינו לי, זה שווה את זה.
- תקשורת גלויה: דברו על זה. הסבירו למשפחה שלכם שאתם מנסים לשנות דפוסים. היו כנים לגבי הרגשות שלכם.
* "אמא, אני אוהבת אותך, אבל אני לא בת 16 יותר. אני יכולה להחליט בעצמי מה אני אוכלת."
* "אחותי, אני שמחה שילדת, אבל אני לא יכולה להיות שם בשבילך 24/7. אני צריכה גם זמן לעצמי."
האמת? בהתחלה המשפחה שלי הגיבה בספקנות. "מה קרה לך פתאום?" הם שאלו. אבל לאט לאט, הם התחילו להבין.
- חמלה עצמית: זה לא יהיה קל. יהיו רגעים שבהם תחזור לדפוסים הישנים. אל תלקו את עצמכם. תזכרו שזה תהליך.
אני, למשל, עדיין נופלת לפעמים לתפקיד ה"אחות המוצלחת". אני עדיין מנסה לרצות את כולם. אבל עכשיו אני לפחות מודעת לזה.
מקורות השראה לא שגרתיים – כי פסיכולוגיה זה לא הכל
אחד הדברים שעזרו לי להבין את הדינמיקה המשפחתית בצורה טובה יותר היה דווקא צפייה בסדרות דוקומנטריות על להקות רוק. כן, כן, שמעתם נכון. להקות רוק.
גיליתי שלהקות רבות מתפרקות בגלל דינמיקות דומות לאלו שבמשפחות. יש את הסולן הכריזמטי, את הגיטריסט המופנם, את הבסיסט המצחיק ואת המתופף המתוסכל. כל אחד תקוע בתפקיד שלו, ואף אחד לא מצליח לצאת ממנו.
זה גרם לי להבין שתפקידים משפחתיים הם לא רק עניין פסיכולוגי, אלא גם עניין של דינמיקה חברתית, של כוח ושל שליטה.
מה לא עובד?
חשוב להיות כנים – לא כל השיטות עובדות על כולם. יש משפחות שהן כל כך מקובעות בדפוסים שלהן, שקשה מאוד לשנות משהו. ויש אנשים שלא מוכנים להשתנות.
במקרים כאלה, חשוב לשים גבולות. להגן על עצמך. להבין שאתה לא יכול לרצות את כולם.
זה קשה, זה כואב, אבל זה הכרחי.
מילה לסיום - או שלא...
אני מודה, עדיין אין לי את כל התשובות. אני עדיין לומדת. אני עדיין מנסה להבין איך לנווט את הקרקס המשפחתי שלי.
אבל אני יודעת דבר אחד: זה שווה את זה. כי המשפחה היא עדיין הדבר הכי חשוב לי בעולם.
ועכשיו תורי לשאול אתכם - אילו תפקידים אתם משחקים במשפחה שלכם? ומה הייתם רוצים לשנות? ספרו לי בתגובות!
