האמת? שנים חשבתי שאני מקשיבה מצוין. הנהנתי במקומות הנכונים, שיקפתי רגשות, אפילו זכרתי פרטים חשובים. אבל אז, קרה משהו שגרם לי להבין שהייתי רחוקה מהמטרה.
זה קרה בפגישה עם חברה טובה שסיפרה על קושי בעבודה. הקשבתי, נתתי עצות, הרגשתי שאני שם בשבילה. אבל אחרי הפגישה, קיבלתי ממנה הודעה: "תודה, אבל הרגשתי שאת לא באמת שומעת אותי". וואו. זה כאב. זה גם גרם לי לחשוב.
הבנתי שהקשבה אמיתית היא לא רק לקלוט את המילים, אלא להבין את מה שנמצא מתחת לפני השטח. את הפחדים, התקוות, הכאב. את מה שלא נאמר במפורש. ואת זה, מסתבר, לא ידעתי לעשות.
אז איך עושים את זה? איך מקשיבים למה שמאחורי המילים? זה לא תהליך פשוט, אבל זה שווה את המאמץ.
המפתח הראשון: לשחרר את האגו.
כמה פעמים קרה לכם שמישהו סיפר משהו, ומיד חשבתם על סיפור דומה שקרה לכם? או על עצה גאונית שאתם חייבים לתת? כולנו חוטאים בזה. זה טבעי, אבל זה גם חוסם אותנו מלשמוע באמת.
הקשבה אמיתית דורשת לשים את עצמנו בצד. לתת לאחר להיות במרכז. זה לא אומר שאסור לנו להגיב, אבל זה אומר שאנחנו צריכים לוודא שהתגובה שלנו משרתת אותם, ולא אותנו.
פרופ' בריאן ניימיץ, מומחה לתקשורת בין-אישית, טוען בספרו "The Power of Listening" ש"הקשבה אמיתית היא מתנה שאנחנו נותנים לאחרים. זה אומר שאנחנו רואים אותם, שומעים אותם, ומכבדים את החוויה שלהם". וזה נכון. ההקשבה שלנו יכולה להיות מתנה.
מקור לא שגרתי לתובנות: "המשחקים שאנשים משחקים" של אריק ברן
אריק ברן, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, כתב ספר מדהים בשם "המשחקים שאנשים משחקים". זה ספר קצת מיושן, אבל הוא מלא בתובנות על איך אנחנו מתקשרים אחד עם השני, ולמה אנחנו עושים את זה.
ברן טען שהרבה פעמים אנחנו לא אומרים את מה שאנחנו באמת מתכוונים. שאנחנו משחקים משחקים חברתיים כדי לקבל תשומת לב, אישור, או סתם כדי להימנע ממגע אמיתי.
אז איך זה קשור להקשבה? זה קשור כי זה מזכיר לנו שאנשים לא תמיד אומרים את האמת. או לפחות, לא את כל האמת. הם מסתירים חלקים מעצמם, מטעמי הגנה, בושה, או פשוט כי הם לא יודעים איך לבטא את מה שהם מרגישים.
עוד תובנה מפתיעה: הגוף מדבר, גם כשהפה שותק.
שימו לב לשפת הגוף. האם האדם שמולכם נינוח או מתוח? האם הוא יוצר קשר עין או מתחמק? האם הוא מחייך או מכווץ פנים?
לפעמים, שפת הגוף מספרת לנו יותר מהמילים. היא יכולה לחשוף רגשות מוסתרים, ספקות, או חוסר ביטחון.
אני למדתי את זה בדרך הקשה, כשראיתי את חברה שלי יושבת על קצה הכיסא, משחקת בשיער, ולא הבנתי עד כמה היא באמת לחוצה. פספסתי את הסימנים.
לא הכל ורוד: הקשבה אמיתית דורשת אומץ.
אני חייבת להודות, הקשבה אמיתית יכולה להיות מפחידה. היא יכולה לחשוף דברים שאנחנו לא רוצים לדעת. היא יכולה לגרום לנו להרגיש לא נוח, או אפילו אשמים.
לפעמים, אנחנו מעדיפים להישאר על פני השטח. להקשיב רק למילים, ולא להתעמק במה שנמצא מתחת. אבל זה מונע מאיתנו ליצור קשר אמיתי עם אנשים.
אבל מה אם אני טועה? זה בסדר.
אחד הדברים הכי משחררים שלמדתי זה שזה בסדר לטעות. זה בסדר לא להבין הכל. זה בסדר לשאול שאלות.
אני מודה, גם היום אני לא תמיד מצליחה להקשיב כמו שצריך. לפעמים אני עדיין שומעת את עצמי, ולא את האחר. אבל אני מנסה. ואני חושבת שזה מה שחשוב.
למה בכלל להתאמץ?
כי הקשבה אמיתית משנה הכל. היא משפרת את היחסים שלנו, היא עוזרת לנו להבין את עצמנו ואת העולם סביבנו, והיא יכולה אפילו לרפא פצעים ישנים.
כשאנחנו מקשיבים באמת, אנחנו נותנים לאחרים את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת: אנחנו גורמים להם להרגיש נראים, שומעים, וחשובים.
ולסיום, שאלה אחת למחשבה: מתי בפעם האחרונה הקשבתם למישהו באמת?
