היי, אני נעמה. ונתחיל מהאמת: פעם חשבתי שאני יודעת מה זה משפחה. בית עם גג רעפים, אמא ואבא, אולי איזה כלב. קלישאה, אני יודעת. ואז החיים קרו.
ואת יודעת מה גיליתי? שמשפחה זה ממש לא איזה תבנית עוגיות. זה משהו שאנחנו יוצרים, מעצבים, ממציאים מחדש כל הזמן. במיוחד עכשיו, במאה ה-21, כשהכל כל כך משתנה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי את זה באמת. חברה טובה שלי, רווקה מוצהרת, אימצה שני אחים בסיכון. הייתי המומה. איך היא תסתדר? אבל ראיתי אותה פורחת. היא לא הקימה משפחה "מסורתית", אבל היא יצרה משהו הרבה יותר חזק – קשר אהבה שלא תלוי בדם, אלא בבחירה.
אז מה קורה היום? מה הם המודלים החדשים האלה? איך אנחנו מגדירים מחדש את המשפחה? ואיך כל זה משפיע עלינו, על הילדים שלנו, על העתיד שלנו? בואי נצא למסע הזה ביחד. אני מבטיחה לשתף מהניסיון האישי, מהמחקר, וגם מהתובנות הקטנות שמצאתי בדרך, אפילו איפה שנכשלתי.
משפחה זה לבחור: מהפכת האפשרויות
פעם היית נולדת למשפחה. היום, את בוחרת אותה. וזה לא רק על זוגות חד מיניים או אימהות יחידניות (שזה מדהים בפני עצמו!). מדובר על משהו הרבה יותר עמוק – על היכולת שלנו להגדיר מי האנשים שאנחנו רוצים שיהיו חלק מהחיים שלנו.
חשבת פעם כמה כוח יש בבחירה הזאת?
לדוגמה, קחי את תופעת ה-"Chosen Families" בקרב קהילות להט"ב. מחקרים מראים (לדוגמה, מחקר של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס) שאנשים שמרגישים דחויים על ידי משפחת המוצא שלהם, מוצאים תמיכה וקבלה במשפחות שבחרו לעצמם. זה לא פחות "אמיתי" או "חשוב". זה פשוט משפחה אחרת.
ואני שואלת: למה שזה יהיה מוגבל רק לקהילה מסוימת? למה שלא כולנו נחשוב על החברים הכי טובים שלנו, על הקולגות שאיתם אנחנו מעבירים יותר שעות מאשר עם המשפחה הביולוגית, כחלק מהמשפחה שלנו?
האתגר של ה"כפר הגלובלי": איך שומרים על קשר בעידן הדיגיטלי?
הטכנולוגיה שינתה הכל. מצד אחד, אנחנו יכולים לדבר עם סבתא בארגנטינה בזום כל יום. מצד שני, הילדים שלנו מחוברים יותר למסכים מאשר אלינו. וזה משהו שאני ממש מתמודדת איתו בבית שלי.
אני חייבת להודות, בהתחלה הייתי מאוד שיפוטית כלפי הורים שנותנים לילדים שלהם טאבלטים. חשבתי שזה עצלנות. ואז הבן שלי הגיע לגיל שנתיים והתחיל לעשות לי סצנות היסטריות בכל פעם שניסיתי להרחיק אותו מהמסך. אז ניסיתי להבין מה מושך אותו כל כך. גיליתי עולם שלם של יצירתיות, של לימוד, של קשרים עם ילדים אחרים מכל העולם!
אבל זה עדיין לא פותר את הבעיה של הריחוק הפיזי. מחקרים מראים (ראו למשל את המחקרים של שרי טרקל מ-MIT בנושא טכנולוגיה ויחסים בינאישיים) שאנחנו זקוקים למגע, למבט בעיניים, לשיחה אמיתית כדי לבנות קשרים משמעותיים. אז איך עושים את זה?
אני חושבת שהתשובה היא באיזון. להשתמש בטכנולוגיה כדי להתקרב, אבל גם להקפיד על זמן איכות בלתי מופרע, על ארוחות משפחתיות בלי טלפונים, על משחקים ביחד בגינה.
הסוד הגדול של ה"משפחה העתידית": גמישות וקבלה
אם יש משהו שלמדתי, זה שאין מתכון אחד להצלחה. מה שעובד למשפחה אחת, לא יעבוד למשפחה אחרת. וזה בסדר.
הדבר הכי חשוב זה להיות גמישים, לקבל את השינויים, להקשיב אחד לשני. להבין שהילדים שלנו גדלים בעולם שונה משלנו, ושהם צריכים את החופש לבחור את הדרך שלהם.
אני זוכרת שאמא שלי תמיד רצתה שאני אהיה רופאה. היא חלמה על זה מאז שהייתי קטנה. אבל אני רציתי להיות סופרת. היא הייתה מאוד מאוכזבת בהתחלה. אבל בסוף היא קיבלה את זה. והיא אפילו התחילה לקרוא את הספרים שלי!
זה מה שאני קוראת לו אהבה ללא תנאים. לאהוב את הילדים שלנו כמו שהם, ולא כמו שאנחנו רוצים שהם יהיו.
אז מה הלאה? אני לא יודעת. אבל אני יודעת דבר אחד: המשפחה תמשיך להתפתח, להשתנות, להפתיע אותנו. והתפקיד שלנו הוא להיות שם, לתמוך, לאהוב.
אז מה את חושבת? איך את מגדירה את המשפחה שלך? אשמח לשמוע!
