האמת? היו תקופות שהרגשתי כמו עכבר במבוך. אותו מסלול, אותן פינות, אותן נקודות אור קטנות שגורמות לך להמשיך, אבל לא באמת משנות כלום. את קמה בבוקר, שותה קפה, רצה לעבודה, חוזרת הביתה, אוכלת ארוחת ערב, צופה בטלוויזיה, הולכת לישון. ושוב. ושוב. ושוב.
מכירות את התחושה הזו?
אני יודעת, נשמע מלודרמטי, אבל זה לא רחוק מהמציאות של רבים מאיתנו. שגרה אמורה להיות משהו שמייצב, שמספק ביטחון. אבל מה קורה כשהיא הופכת לכלא?
אני זוכרת שיחה עם חברה טובה, יעל, שהתלוננה שהיא מרגישה כמו תקליט שבור. "אני עושה הכל נכון," היא אמרה, "עבודה טובה, משפחה אוהבת, אבל משהו חסר. אני לא מצליחה להבין מה."
וזה בדיוק העניין – לפעמים אנחנו לא יודעים מה חסר, רק מרגישים את הריקנות הזו.
אז איך יוצאים מזה? איך מוצאים את החמצן כשמרגישים שהשגרה חונקת?
הצעד הראשון: תעצרי הכל.
כן, אני יודעת, נשמע מפחיד. אבל לפעמים צריך לעצור כדי להבין לאן רוצים להגיע. קחי יום חופש, סופ"ש, או אפילו רק כמה שעות. בלי טלפון, בלי מיילים, בלי מטלות. רק את והמחשבות שלך.
זה הזמן לשאול את עצמך שאלות קשות: מה באמת חשוב לי? מה אני רוצה לעשות בחיים? מה גורם לי להרגיש שמחה?
אל תפחדי מהתשובות. גם אם הן לא מה שציפית.
הצעד השני: חפשי השראה במקומות לא צפויים.
אני מודה, שנים הייתי תקועה בתוך מעגל של ספרי עזרה עצמית ופודקאסטים על פרודוקטיביות. אבל האמת? מה שבאמת עזר לי זה ספר שירה של משוררת שמעולם לא שמעתי עליה.
היא כתבה על פריחה מתוך כאוס, על יופי שנמצא במקומות הכי לא צפויים. זה גרם לי להבין שההשראה יכולה להגיע מכל מקום – משיחה עם סבתא, מציור ברחוב, מסרט דוקומנטרי על שבט אבוד באמזונס.
אל תגבילי את עצמך. תני לעולם להפתיע אותך.
הצעד השלישי: תעזי לעשות משהו שמפחיד אותך.
זה יכול להיות כל דבר – לרקוד סלסה, לכתוב בלוג, להתנדב בעמותה, לנסוע לבד לחו"ל. העיקר זה לצאת מאזור הנוחות שלך ולנסות משהו חדש.
למה זה חשוב? כי כשאנחנו עושים משהו שמפחיד אותנו, אנחנו מרגישים חיים. אנחנו מרגישים שאנחנו גדלים, שאנחנו מתפתחים.
אני יודעת, זה לא תמיד קל. אבל תזכרי – גם הכישלונות הם חלק מהמסע.
הפסיכולוגית קרול דואק בספרה "מיינדסט" טוענת שאנשים עם "מיינדסט צמיחה" רואים בכישלונות הזדמנות ללמידה וגדילה, ולא הוכחה לחוסר יכולת. (Dweck, C. S. (2006). Mindset: The new psychology of success. Random House.)
אני יכולה להגיד לכן מניסיון אישי, כמות הפעמים שנכשלתי, למדתי, צמחתי וחזרתי למעגל.. גדולה.
הצעד הרביעי: תחברי לעצמך מחדש.
מה זה אומר? זה אומר להקשיב לגוף שלך, לנפש שלך, ללב שלך. זה אומר לעשות דברים שגורמים לך להרגיש טוב – לטייל בטבע, לקרוא ספר, לעשות מדיטציה, לבלות עם אנשים שאת אוהבת.
תשאלי את עצמך, מה עושה לך טוב? מה ממלא אותך באנרגיות חיוביות?
אל תזניחי את עצמך. את צריכה להיות בראש סדר העדיפויות שלך.
פעם שמעתי מישהי אומרת: "את לא יכולה למזוג מכוס ריקה." כמה שזה נכון.
הצעד החמישי: תזכרי שאת לא לבד.
כולנו מרגישים תקועים לפעמים. כולנו עוברים תקופות קשות. זה חלק מהחיים.
אל תתביישי לבקש עזרה. דברי עם חברים, עם משפחה, עם מטפל. שתפי את מה שאת מרגישה.
לפעמים רק לדעת שמישהו מקשיב לך, שמבין אותך, יכול לעשות את כל ההבדל.
אז מה השורה התחתונה?
השגרה לא חייבת להיות מלכודת. היא יכולה להיות גם מקום של ביטחון ויציבות. אבל חשוב לזכור שאנחנו צריכים לדעת איך לצאת ממנה מדי פעם, איך לחדש את עצמנו, איך למצוא את החמצן שלנו.
אני יודעת שזה לא תמיד קל. אבל אני מאמינה בך. אני מאמינה שאת יכולה למצוא את הדרך שלך.
ומה איתך? איך את מתמודדת עם השגרה? אשמח לשמוע בתגובות!
