אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול. חופשת הקיץ המשפחתית, צימר מפנק בצפון, בריכה, נוף עוצר נשימה. ובפועל? מלחמת עולם. צעקות, מריבות, "אני משועמם!", "הוא לקח לי!". בסוף הערב, אחרי שהילדים סוף סוף נרדמו, ישבתי עם בעלי מותשת לחלוטין, ותהיתי לעצמי – למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
אז כן, חופשה משפחתית יכולה להיות סיוט. אבל מה אם אספר לכם שהסוד לחופשה משפחתית מוצלחת לא טמון בכלל בבחירת היעד, האטרקציות או הצימר המפואר? מה אם הסוד הוא דווקא בתוכנו, בציפיות שלנו, ובאופן שבו אנחנו מתנהלים כהורים?
אני יודעת, זה נשמע קצת ניו אייג'י, אבל תנו לי רגע. כי אני לא מדברת על איזה קסם רוחני, אלא על כלים פרקטיים, מגובים במחקר (וקצת ניסיון אישי כואב), שיכולים להפוך את החופשה המשפחתית מחוויה מלחיצה להזדמנות אמיתית לחיבור וכיף.
מה אתם יודעים על וויסות רגשי? יותר ממה שאתם חושבים.
אחת התובנות הכי משמעותיות שלי הגיעה ממקור די מפתיע – ספר על התפתחות המוח של ילדים. כן, אני יודעת, נשמע משעמם. אבל הספר הזה (שמומלץ בחום, "The Whole-Brain Child" מאת דניאל סיגל וטינה פיין ברייסון) הסביר לי משהו קריטי: ילדים, במיוחד בגילאים הצעירים, עדיין לא פיתחו את היכולת לווסת את הרגשות שלהם בצורה מלאה.
מה זה אומר בפועל? שכשילד מתעצבן, משתעמם או מתוסכל, הוא לא עושה את זה כדי להרגיז אותנו. הוא פשוט לא יודע איך להתמודד עם הרגשות האלה. ופה אנחנו, ההורים, נכנסים לתמונה.
כי תחשבו על זה – כמה פעמים קרה לכם שהילד התחיל לבכות סתם ככה, ואתם ישר קפצתם עם ביקורת או כעס? "די כבר לבכות!", "תפסיק להתנהג כמו תינוק!". במקום לעזור לו לווסת את הרגשות שלו, רק החמרתם את המצב.
אני מודה, גם אני נפלתי בפח הזה לא פעם ולא פעמיים. אבל אז הבנתי – התפקיד שלנו כהורים הוא להיות "מגדלור" עבור הילדים שלנו. להאיר להם את הדרך ברגעים הקשים, לעזור להם להבין מה הם מרגישים, וללמד אותם איך להתמודד עם זה.
איך עושים את זה בפועל? הנה כמה טיפים:
- תקשיבו באמת: במקום לבטל את הרגשות של הילד, נסו להבין מה עובר עליו. תשקפו לו את הרגשות שלו: "אני מבינה שאתה כועס כי...", "נראה לי שאתה מאוד מאוכזב ש...".
- תנו תוקף לרגשות: גם אם הסיבה נראית לכם טיפשית, תזכרו שזה חשוב לילד. תגידו משהו כמו "זה בסדר להרגיש ככה" או "אני מבין למה זה מפריע לך".
- תציעו פתרונות: אחרי שהילד נרגע קצת, נסו לחשוב ביחד על פתרונות אפשריים. אפשר לשאול אותו: "מה אתה חושב שיכול לעזור לך להרגיש יותר טוב?".
אבל רגע, זה לא הכל. כי וויסות רגשי הוא לא רק משהו שצריך לעשות עבור הילדים שלנו. הוא גם משהו שאנחנו, ההורים, צריכים לעבוד עליו.
מתי אתם מפעילים את כפתור ה"אוטומט"?
תחשבו על זה – כמה פעמים קרה לכם שהתפרצתם על הילד סתם ככה, בלי באמת לחשוב מה אתם אומרים? כמה פעמים הגבתם מתוך לחץ, עייפות או תסכול? כולנו עושים את זה. זה טבעי. אבל זה גם משהו שאפשר לשנות.
אחת השיטות הכי יעילות שאני מכירה היא פשוט לקחת רגע לנשימה. כן, זה נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. כשאתם מרגישים שאתם עומדים להתפוצץ, עצרו רגע, תנשמו עמוק כמה פעמים, ותנסו להבין מה אתם מרגישים.
לי זה מאוד עוזר לדמיין שיש לי כפתור "פאוס" על החיים. אני לוחצת עליו לרגע, מתנתקת מהסיטואציה, ואז חוזרת אליה עם פרספקטיבה חדשה. אגב, טכניקה זו נתמכת במחקרים על מיינדפולנס והשפעתה על הפחתת לחצים, כפי שמודגם במחקר שפורסם בכתב העת "Journal of Consulting and Clinical Psychology".
אבל הכי חשוב – תהיו סלחנים כלפי עצמכם. כולנו טועים. כולנו עושים דברים שאנחנו מצטערים עליהם אחר כך. אבל זה לא אומר שאנחנו הורים גרועים. זה רק אומר שאנחנו בני אדם.
החופשה המשפחתית האמיתית מתחילה בתוכנו.
אז בפעם הבאה שאתם מתכננים חופשה משפחתית, תזכרו – הסוד הוא לא ביעד, אלא בדרך. תתמקדו בחיבור, בתקשורת, בוויסות רגשי. תנסו לראות את העולם מנקודת המבט של הילדים שלכם. ותזכרו שהמטרה היא לא ליצור חוויה מושלמת, אלא ליצור זיכרונות משותפים.
ועוד משהו קטן, אבל חשוב – תורידו ציפיות. כן, אני יודעת שזה קשה. כולנו רוצים שהחופשה תהיה מושלמת, שתהיה בדיוק כמו בתמונות באינסטגרם. אבל האמת היא שהחיים האמיתיים הם אף פעם לא מושלמים. ותאמינו לי, גם הילדים שלכם לא רוצים חופשה מושלמת. הם רוצים חופשה אמיתית, חופשה שבה הם מרגישים נאהבים, מובנים ומוערכים.
אז מה השאלה שממשיכה להדהד אצלי גם אחרי שכתבתי את כל זה? איך אנחנו יכולים ליצור מרחב בטוח עבור הילדים שלנו, מרחב שבו הם מרגישים חופשיים לבטא את הרגשות שלהם, גם אם הם לא תמיד נעימים? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם בנושא.
