תמיד חשבתי שאני מבינה אהבה. גדלתי על רומנים, סרטים הוליוודיים, שירים שובי לב... אבל האמת? רק כשניסיתי להסביר את התחושה הזאת בשפות אחרות, הבנתי כמה אני לא יודעת.
איך בכלל אפשר לתפוס את המורכבות הזאת במילים? הרי "אהבה" בעברית זה לא בדיוק "Love" באנגלית, וגם לא "Amour" בצרפתית, נכון?
פעם, ניסיתי להסביר לחברה צרפתייה שלי מה זה "למות עליך". הסתבכתי! היא הסתכלה עליי במבט מודאג. הבנתי שתרגום מילולי פשוט לא מספיק. זה לא רק המילים, זה התרבות, ההקשר, הניואנסים הקטנים האלה שמכניסים את כל הרגש בפנים. זה פשוט לא עבד. אני זוכרת את התסכול שלי באותו רגע. אבל זה גם היה הרגע שהתחלתי לחקור את הנושא הזה ברצינות.
אבל רגע, בואו נתחיל עם הבסיס. איך בכלל מגדירים אהבה? הפסיכולוגית ברברה פרדריקסון (Barbara Fredrickson) טוענת בספרה "Love 2.0" שאהבה היא לא רגש מתמשך, אלא רצף של "מיקרו-רגעים" של חיבור והדדיות. תחשבו על זה – לא מדובר רק בהצהרות גרנדיוזיות, אלא דווקא במבט חטוף, חיוך קטן, יד מושטת לעזרה.
הבנתם? אהבה היא לא סטטית. היא דינמית. כמו שפה חיה ונושמת.
עכשיו, בואו נצלול לשפות אחרות.
איך קוראים לאהבה בפורטוגזית? ולמה זה חשוב?
בפורטוגזית, יש מילה מדהימה – "Saudade" (סעודדה). קשה לתרגם אותה במדויק, אבל היא מתארת געגוע עמוק, נוסטלגיה, ערגה למשהו או מישהו שאבד או רחוק. זה יותר מעצב, ויותר מגעגוע. זה תחושה של חוסר. (מקור: The Little Book of Hygge by Meik Wiking, Penguin Books)
הבנתם למה זה חשוב? זה לא רק מילה יפה. זה חושף תרבות שלמה שמכירה בכאב שבא עם האהבה. תרבות שמבינה שאפשר לאהוב גם כשכואב, ואולי אפילו בגלל הכאב.
פתאום הבנתי – אולי הפורטוגזים מבינים משהו שאנחנו פה בישראל קצת שוכחים? שאפשר לאהוב גם כשקשה? שגעגוע הוא לא סימן לחולשה, אלא עדות לעומק האהבה?
אני זוכרת תקופה בחיי שהייתי רחוקה מהמשפחה שלי. ניסיתי לדבר עם חברה שלי על איך אני מרגישה, ולא הצלחתי למצוא את המילים המתאימות. בדיוק אז נתקלתי במילה "Saudade", והיא פתאום נתנה לי דרך לבטא את מה שהיה לי בלב. זה היה כמו אור קטן בתוך חושך גדול.
האם אפשר לאהוב בלי מילים?
אבל מה קורה כשהמילים לא מספיקות? האנתרופולוגית הלן פישר (Helen Fisher) טוענת במחקריה שאהבה היא קודם כל תהליך ביולוגי, שמתרחש במוח שלנו. (מקור: Anatomy of Love by Helen Fisher, W. W. Norton & Company)
וואו, זה כבר משנה הכל, נכון? זה אומר שאנחנו יכולים לאהוב גם בלי להבין בדיוק למה, או איך. האהבה קודמת לשפה, היא טבועה בנו.
אז מה זה אומר לגבינו? שאולי אנחנו צריכים להקשיב יותר ללב ולפחות לראש? שאולי צריך פחות לנתח ולותר על הצורך בהסברים מילוליים?
תחשבו על זה רגע – כמה פעמים ניסיתם להסביר אהבה במילים, וזה פשוט לא עבד? כמה פעמים הסתבכתם בתוך מילים יפות, ושכחתם פשוט להרגיש?
אני מודה, גם לי זה קרה לא מעט. ניסיתי לנתח את מערכות היחסים שלי, להבין בדיוק מה קורה, להגדיר כל רגש... וזה רק גרם לי להיות יותר מבולבלת ומתוסכלת. רק כשהרפיתי מהצורך בשליטה ובניתוח, הצלחתי באמת לחוות את האהבה במלואה.
ומה הלאה? מעבר למילים, אל החיבור האמיתי
אז מה למדנו היום? שאפשר לאהוב גם כשכואב, שאפשר לאהוב גם בלי מילים, ושאולי הכי חשוב זה פשוט להרגיש.
עכשיו תגידו לי אתם – האם גם אתם מרגישים שלפעמים המילים מגבילות אתכם? האם גם אתם מחפשים את הדרך לאהוב מעבר למילים, בצורה אותנטית ועמוקה יותר?
אני עדיין מחפשת. ואולי זה היופי – המסע הזה לעולם לא נגמר.
