האמת? ישבתי מול המסך הזה, בוהה, במשך שעות. רציתי לכתוב משהו מעורר השראה, איזה מדריך מושלם להגשמה עצמית. אבל אז קלטתי – זאת בדיוק הבעיה.
חיפשתי את "המדריך המושלם", במקום פשוט לשתף אתכם במסע שלי, על כל הבלאגן והסיבובים בו. זה קצת כמו לרצות להגיע לפסגת ההר בלי להתלכלך. לא עובד ככה.
אז הנה, בלי פילטרים, הנה אני: נעמה, בשנות העשרים המאוחרות לחייה, מנסה לפענח את הקוד של האושר והמשמעות. וכן, גם אני נופלת לפעמים. הרבה פעמים.
מה מבטיחה לכן השיחה שלנו? שאחרי שתקראו את הטקסט הזה, אולי תסתכלו על המטרות שלכם קצת אחרת. לא כרשימת מכולת שצריך לסמן עליה וי, אלא כמצפן פנימי.
האובססיה ל"נכון" – מלכודת הדור?
יצא לכם להרגיש שאתם כל הזמן מודדים את עצמכם ביחס לאחרים? אני מודה, לי זה קורה כל הזמן. אינסטגרם הוא גן עדן לחקיינים, אבל גיהנום לאותנטיות. כולנו רואים את החיים המושלמים לכאורה של אחרים, ומרגישים שאנחנו מפגרים מאחור.
וזה לא רק אינסטגרם. זה מתחיל מהילדות. ציונים טובים, אוניברסיטה יוקרתית, עבודה "מכובדת", חתונה, ילדים, בית עם גג רעפים… כאילו יש איזו תבנית אחת שאנחנו חייבים להתאים את עצמנו אליה.
אבל רגע, מה אם התבנית הזאת לא מתאימה לנו? מה אם אנחנו בכלל רוצים לצייר על הקירות במקום לבנות אותם?
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, טוענת בספרה "The Gifts of Imperfection" שהרדיפה אחרי שלמות היא מתכון בטוח לאומללות. היא מדברת על החשיבות של לקבל את הפגמים שלנו, לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו, ולהעז להיות פגיעים. זה לא קל, אבל זה משחרר.
אני זוכרת תקופה שניסיתי להיות הכל בשביל כולם. סטודנטית מצטיינת, בת זוג מושלמת, חברה טובה, עובדת חרוצה… כמעט קרסתי.
ואז הבנתי משהו פשוט: אני לא יכולה לרצות את כולם. ואם אני מנסה, אני מאבדת את עצמי בדרך.
זאת הייתה נקודת מפנה.
למה אנחנו בכלל רודפים אחרי מטרות?
שאלה טובה. אולי כי לימדו אותנו שחייבים להשיג משהו כדי להיות שווים משהו. אולי כי אנחנו מפחדים להישאר במקום, מרגישים שאנחנו חייבים להתקדם.
אבל מה אם ההתקדמות האמיתית היא לא חיצונית, אלא פנימית? מה אם המטרה האמיתית היא לא להגיע לאנשהו, אלא להפוך למישהו?
אני שואלת את עצמי את השאלות האלה הרבה לאחרונה. החיפוש הזה מטלטל אותי לפעמים. האם אנחנו בכלל שואלים את עצמנו מה אנחנו רוצים, או שאנחנו פשוט ממשיכים במסלול שהכתיבו לנו?
מקור מעניין שמצאתי הוא דווקא בבודהיזם. הם מדברים על "אי-היאחזות". הרעיון הוא שאנחנו סובלים כשאנחנו נאחזים בדברים, במטרות, באנשים. כשאנחנו משחררים את האחיזה, אנחנו משחררים את עצמנו. זה לא אומר שאסור לנו לשאוף לשום דבר, אבל זה אומר שלא צריך להיות תלויים בתוצאה.
זה קצת כמו לגלוש על גל. אתה יכול לתכנן את התמרון שלך, אבל בסוף אתה צריך פשוט להיות שם, להרגיש את המים, להגיב למה שהגל מביא.
אז איך יוצאים מהלופ הזה?
אני לא טוענת שיש לי תשובה אחת ויחידה, אבל הנה כמה דברים שעזרו לי:
- תשאלו את עצמכם "למה?". למה אני רוצה את זה? מה זה ייתן לי? האם זה באמת חשוב לי, או שאני מנסה לרצות מישהו אחר?
- תקשיבו לגוף שלכם. אם משהו גורם לכם לחץ או חרדה, אולי כדאי לשקול מחדש. הגוף שלנו תמיד יודע, אנחנו רק צריכים ללמוד להקשיב לו.
- תעשו דברים שגורמים לכם הנאה. בלי קשר למטרות גדולות או תכנונים לעתיד. צאו לטייל בטבע, תקראו ספר טוב, תקשיבו למוזיקה, תרקדו במטבח. פשוט תהיו.
- תשחררו את השליטה. זה אולי הדבר הכי קשה, אבל גם הכי משחרר. תאפשרו לדברים לקרות, תסמכו על התהליך, תאמינו שגם אם משהו לא הולך כמו שתיכננתם, זה לא סוף העולם.
הדבר הכי מפתיע שלמדתי? שהאושר נמצא לא ביעד, אלא בדרך. לא בהשגת המטרה, אלא בצמיחה שבדרך לשם. וכן, גם בנפילות, בטעויות, בכישלונות.
אני לא אומרת שצריך לוותר על מטרות. אני רק אומרת שכדאי להסתכל עליהן קצת אחרת. לא כדבר שמגדיר אותנו, אלא כדבר שמכוון אותנו. כמצפן, לא ככלא.
סיכום? אולי לא סיכום, אלא הזמנה למחשבה.
איפה אתן מרגישות את הלחץ הכי גדול לרדוף אחרי "הכל נכון"? איך אתן מצליחות לשחרר קצת את הלחץ הזה ולמצוא את הדרך שלכן? אני ממש אשמח לשמוע בתגובות. אולי ביחד נמצא את המפה ליציאה ממבוך המטרות הזה.
