האמת? פעם חשבתי שאני יודעת הכל על גידול ילדים. קראתי את כל הספרים, עקבתי אחרי כל הבלוגים, הייתי בטוחה שאני מצוידת בכלים הנכונים. אבל אז הילדים שלי גדלו, ואני הסתכלתי אחורה וראיתי... פער עצום. פער בין מה שחשבתי שאני צריכה להגיד, לבין מה שהם באמת היו צריכים לשמוע.
וזה לא רק על טיפים פרקטיים. זה על דברים עמוקים יותר, דברים שלפעמים אנחנו מפחדים להגיד, דברים שאנחנו חושבים שהם "יבינו לבד". אבל הם לא.
המאמר הזה הוא ניסיון לתקן את מה שאני יכולה, ולעזור לכם להימנע מלצער כמו שלי. אני מבטיחה לדבר איתכם בגובה העיניים, בלי יומרה, ובכנות מלאה. נדבר על דברים שאולי לא נעים לשמוע, אבל חייבים להיאמר.
"לא הכל מגיע לך, אבל אתה ראוי לאהבה".
משפט מורכב, נכון? ג'ון דאפי, פסיכולוג קליני, טוען בספרו "The Available Parent" שהורים מודרניים נוטים לעיתים קרובות להעניק לילדיהם תחושת זכאות יתר, במקום ללמד אותם חוסן והתמודדות עם קשיים. זה פשוט יותר, נכון? לפצות אותם, לתת להם את מה שהם רוצים, להגן עליהם מכל כאב. אבל האם זה באמת משרת אותם לטווח הארוך?
אני מודה, גם אני נפלתי בפח הזה. רציתי שהילדים שלי יהיו מאושרים, אז ניסיתי למנוע מהם כל תסכול. אבל מה קורה כשיוצאים לעולם האמיתי? העולם לא חייב לנו כלום. חשוב ללמד ילדים להעריך את מה שיש להם, לעבוד קשה כדי להשיג את מה שהם רוצים, ולהתמודד עם כישלונות בצורה בריאה.
אבל הנה הקאץ': זה לא סותר את העובדה שהם ראויים לאהבה ללא תנאי. בין אם הם מצליחים או נכשלים, בין אם הם עושים את הדבר הנכון או טועים, האהבה שלנו צריכה להיות שם, קבועה ויציבה.
איך עושים את זה בפועל? זה קשה, אני יודעת. זה אומר לדעת להגיד "לא", להציב גבולות, לתת להם להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלהם. זה אומר לאפשר להם לחוות תסכול וכאב, וללמד אותם איך להתמודד איתם.
"מותר לך לכעוס, אבל אסור לך לפגוע".
תחשבו על זה רגע: כמה פעמים אמרנו לילדים שלנו "אל תכעס"? כאילו כעס הוא רגש רע שיש להימנע ממנו בכל מחיר. אבל כעס הוא חלק טבעי מהחוויה האנושית. הוא כמו נורה אדומה שמאותתת לנו שמשהו לא בסדר, שמשהו צריך להשתנות.
הבעיה היא לא הכעס עצמו, אלא האופן שבו אנחנו מבטאים אותו. לצעוק, לקלל, להכות – אלה דרכים הרסניות לבטא כעס, והן פוגעות לא רק באחרים, אלא גם בנו.
אז מה כן אפשר לעשות? ללמד את הילדים שלנו דרכים בריאות לבטא כעס. לדבר על הרגשות שלהם, לכתוב יומן, לעשות פעילות גופנית, לבקש עזרה. לחשוב רגע, לפני שמגיבים.
אבל רגע, מה אם הם פגעו? מה אם הם צעקו, קיללו או הרימו יד? זה הזמן להציב גבולות ברורים. להסביר להם שהתנהגות כזו אינה מקובלת, ולעזור להם להבין את ההשלכות של המעשים שלהם. זה אולי נשמע קשה, אבל זה הכרחי.
"החיים לא הוגנים, אבל אתה יכול לבחור איך להגיב".
אחת האמיתות הכואבות ביותר בחיים היא שהם פשוט לא הוגנים. אנשים טובים סובלים, אנשים רעים מצליחים, דברים רעים קורים לאנשים טובים. זה מעצבן, זה מתסכל, זה יכול לגרום לנו לרצות לוותר.
ד"ר אדית אווה אגר, פסיכולוגית ניצולת שואה, כתבה בספרה "הבחירה" על הדרך שבה הצליחה לשמור על אופטימיות ותקווה גם בתנאים הקשים ביותר. היא הבינה שהיא לא יכולה לשלוט במה שקורה לה, אבל היא תמיד יכולה לשלוט איך היא מגיבה.
אז איך מלמדים את זה ילדים? איך עוזרים להם להתמודד עם אי צדק בלי להתמרמר או לוותר?
אני מודה, אין לי תשובה קלה. אבל אני חושבת שהצעד הראשון הוא להכיר בכאב שלהם. להקשיב להם, להבין את התסכול שלהם, לא לנסות "לתקן" אותו או להקטין אותו.
הצעד השני הוא לעזור להם למצוא משמעות. למצוא דרכים לעזור לאחרים, לתרום לקהילה, להתמקד בדברים הטובים בחייהם. לזכור שיש להם כוח לשנות את העולם, גם אם רק בקטן.
והצעד השלישי? פשוט להיות שם בשבילם. לתמוך בהם, לאהוב אותם, להזכיר להם שהם לא לבד.
אז מה עכשיו? אני מזמינה אתכם לחשוב על הדברים האלה, לדבר עליהם עם הילדים שלכם, לא משנה בני כמה הם. תזכרו, זה אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל.
ואולי, רק אולי, אם הייתי אומרת את הדברים האלה מוקדם יותר, הילדים שלי היו קצת יותר מוכנים לעולם האמיתי.
