אני זוכרת את הרגע הזה בחדות כואבת. עמדתי מול המראה, דמעות בעיניים, ושאלתי את עצמי: "איך הגעתי למצב הזה?". האמון שלי, כמו מגדל קלפים, התמוטט ברעש גדול. לא סמכתי על עצמי, לא סמכתי על אחרים, ובעיקר, לא סמכתי על החיים.
אבל האמת? זה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך הדרגתי, כמו חלודה שזוחלת פנימה בלי ששמים לב. משהו בסגנון החיים המודרני, הלחץ הבלתי פוסק, ההבטחות הריקות – כל אלה תרמו לשחיקה המתמשכת באמון שלי בעולם.
אז החלטתי לעשות משהו בנידון. לא חיפשתי פתרון קסם, כי כנות היא מילת המפתח כאן. הבנתי שזה יהיה מסע ארוך, מפותל, ולפעמים גם כואב. אבל מסע ששווה כל רגע. הבטחה רגשית: תרגישי הקלה וידיעה שאת לא לבד. הבטחה פרקטית: תלמדי כלים מעשיים לבניית אמון מחודש, צעד אחר צעד.
אמון: עניין של נקודת מבט, או בחירה אקטיבית?
כולנו שמענו את המשפט "אמון צריך להרוויח". אבל מה אם האמון עצמו הוא סוג של נקודת מוצא? מחקרים בפסיכולוגיה חברתית, כמו אלה של ד"ר ברנה בראון, מראים שאנשים שמגיעים מתוך נקודת הנחה של אמון נוטים ליצור מערכות יחסים בריאות ומספקות יותר.
אבל איך עושים את זה בפועל? הרי אי אפשר פשוט להחליט לסמוך על כולם. זה יהיה מתכון לאסון.
התשובה טמונה באימון הדרגתי.
אני זוכרת שקראתי פעם ציטוט של הפילוסוף ניטשה שאמר משהו בסגנון "לא מפריע לי ששיקרת לי, מפריע לי שמעכשיו אני לא יכולה להאמין לך." וזה נכון, לא? פגיעה באמון גורמת לצלקת שנשארת.
אז התחלתי בקטן. סמכתי על אנשים בדברים הקטנים. ביקשתי עזרה עם דברים פשוטים, וראיתי איך הם מגיבים. לאט לאט התחלתי לבנות מחדש את השריר הזה של האמון.
כשמדע פוגש את הלב: איך באמת בונים אמון מחדש?
אחד המקורות המפתיעים שמצאתי במהלך המסע שלי היה ספר של ד"ר דייוויד ברנס, פסיכיאטר קוגניטיבי, על טיפול בדיכאון. הספר לא עסק ישירות באמון, אבל הוא הציע כלים פרקטיים לזיהוי דפוסי חשיבה שליליים ולשינוי שלהם.
פתאום הבנתי שאולי, רק אולי, חלק מהבעיה שלי עם אמון הייתה נעוצה בדפוסי החשיבה שלי עצמי. האם אני מניחה את הגרוע מכל מראש? האם אני מחפשת סיבות לא לסמוך במקום לחפש סיבות כן לסמוך?
ואגב, זאת נקודה חשובה: אמון הוא לא רק עניין של אינטואיציה, הוא גם עניין של בחירה.
אני זוכרת שפעם אחת נתתי אמון במישהו שלא היה ראוי לו, ושילמתי על זה מחיר יקר. זה גרם לי לחשוב פעמיים על כל מה שאני עושה. אבל אז הבנתי שאם אני מפסיקה לתת אמון, אני מפסיקה לחיות. אז איך מוצאים את האיזון?
האמנות של להיות פגיע: המפתח לאמון אמיתי
אחד הדברים הכי קשים שלמדתי היה להיות פגיעה. זה מפחיד, אני יודעת. אבל זו הדרך היחידה ליצור חיבור אמיתי עם אנשים אחרים. ד"ר ברנה בראון, בספרה "Daring Greatly", מסבירה איך פגיעות היא לא חולשה, אלא מקור הכוח שלנו.
אז התחלתי לשתף ברגשות שלי, בפחדים שלי, בחלומות שלי. לא עם כולם, כמובן. רק עם האנשים שבאמת סמכתי עליהם. וגיליתי שכשאתה פגיע, אנשים נוטים להיות פגיעים בחזרה. וזה יוצר מעגל של אמון.
אבל האמת? זה עדיין קשה לי לפעמים. יש ימים שאני מרגישה פגיעה במיוחד, ואני פשוט רוצה להתחבא. אבל אז אני מזכירה לעצמי למה אני עושה את זה. אני עושה את זה כי אני רוצה לחיות חיים מלאים, חיים אמיתיים. וזה אומר לקחת סיכונים.
האמון בעצמי: נקודת המוצא לכל השאר
אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי בכל המסע הזה הוא לסמוך על עצמי. זה נשמע קלישאתי, אני יודעת. אבל זה נכון. אם אתה לא סומך על עצמך, איך תוכל לסמוך על מישהו אחר?
אז התחלתי להקשיב לקול הפנימי שלי. לסמוך על האינטואיציה שלי. להאמין שאני יודעת מה הכי טוב בשבילי. גם כשאני טועה.
וגיליתי משהו מדהים: כשאתה סומך על עצמך, העולם סומך עליך בחזרה.
אני עדיין לומדת. עדיין טועה. עדיין נפגעת. אבל היום אני כבר לא עומדת מול המראה בוכה. היום אני עומדת מול המראה חזקה יותר, חכמה יותר, ובעיקר – אופטימית יותר.
אז מה הלאה? אני עדיין לא יודעת. אבל אני יודעת שאני בדרך הנכונה. ואני מקווה שגם את. שתפי אותי, מה את למדת על אמון בחיים שלך?
