האמת? פעם הייתי סקפטית. תודה? נו באמת. חשבתי שזה נימוס יבש, משהו שאומרים כדי "לצאת ידי חובה". הרי אנחנו משפחה, לא? אנחנו אמורים לעזור אחד לשני בלי לצפות לתמורה.
ואז קרה משהו.
הייתי מותשת אחרי יום עבודה ארוך, הילדים היו רבים, הבית היה בלגן אחד גדול. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. ואז, הבן שלי, בן השבע, ניגש אלי ופשוט אמר: "תודה אמא, שהכנת לי ארוחת ערב".
בום.
משהו השתנה. לא רק בתוכי, אלא באווירה בבית. פתאום, מתוך הכאוס הזה, צמח רגע של חיבור. הבנתי שתודה היא לא רק נימוס, היא זרקור. היא מאירה את הטוב, את המאמץ, את הנתינה – דברים שאנחנו נוטים לקחת כמובן מאליו בתוך המשפחה.
אבל איך הופכים את ה"תודה" הזו לכלי אמיתי שמחזק את הקשרים בתוך הבית? איך גורמים לה להיות יותר ממילה חלולה? ואיך מתמודדים עם הספקנות הפנימית הזו, שצועקת "זה לא אמיתי, זה מאולץ"?
הפסיכולוגיה של הכרת תודה: זה לא רק עניין של נימוס
מחקרים מראים (לדוגמה, המחקר של Emmons & McCullough, 2003) שתרגול הכרת תודה קשור ישירות לשיפור במצב הרוח, הפחתת חרדה ודיכאון, ואפילו שיפור באיכות השינה. אבל מה שמעניין הוא ההשפעה על מערכות יחסים. כשאנחנו מביעים תודה, אנחנו מחזקים את הקשר הרגשי עם האדם שמולנו, יוצרים תחושה של קרבה וחיבור.
אבל רגע, זה נשמע קצת מכני, לא? להביע תודה כדי לקבל משהו בתמורה? זו בדיוק הבעיה. אם התודה לא מגיעה ממקום אמיתי, היא מרגישה מזויפת.
אז איך עושים את זה נכון?
למצוא את ה"וואו" בדברים הקטנים
אני מודה, גם אני נפלתי בפח הזה. חיכיתי לאירועים גדולים כדי להביע תודה. "תודה על המתנה המדהימה!", "תודה על הטיול המושקע!". אבל הקסם האמיתי נמצא בדברים הקטנים, היומיומיים.
תודה על הקפה החם בבוקר, תודה על העזרה עם הילדים, תודה על ההקשבה. אלו הרגעים הקטנים האלה שמרכיבים את החיים, והם אלו שצריכים לקבל את תשומת הלב שלנו.
פעם שמעתי ציטוט שאמר: "אף אחד לא מצליח להעריך עד כמה יפה הסתיו, עד שהעלים מתחילים לנשור." וזה נכון גם לגבי המשפחה שלנו. אנחנו לא תמיד מעריכים את מה שיש לנו, עד שאנחנו מתחילים לפחד לאבד את זה.
אבל מה קורה כשקשה למצוא על מה להודות?
יש ימים כאלה, אני יודעת. ימים שהכל נראה שחור, ימים שבהם אנחנו מרגישים שאנחנו תקועים בלופ אינסופי של מטלות ודאגות.
במקרים כאלה, אני ממליצה להתחיל בדברים הבסיסיים ביותר. תודה על הבריאות, תודה על הגג מעל הראש, תודה על האנשים שאוהבים אותנו. וכן, גם תודה על הקפה הזה, אפילו שהוא קצת קר.
חשוב לזכור: הכרת תודה היא לא תחרות. זה לא משנה אם מישהו אחר "יותר בר מזל" ממך. מה שמשנה זה מה שאתה בוחר להתמקד בו.
הטריק הקטן שמפתיע כל פעם מחדש
אחד הדברים שלמדתי, וזה משהו שאולי ישמע קצת מוזר, הוא להודות גם על דברים שאנחנו לא מרוצים מהם.
כן, שמעתם נכון.
לדוגמה, במקום להתלונן על הבלגן בבית, אני מנסה להגיד לעצמי: "תודה שיש לי בית מלא חיים, מלא אנשים שאני אוהבת." במקום לכעוס על הילדים שרבים, אני מנסה להגיד: "תודה שיש לי ילדים, שיש לי את הזכות להיות אמא שלהם."
זה לא תמיד קל, אני מודה. אבל זה עובד. זה עוזר לי לשנות את נקודת המבט, לראות את הטוב גם במקומות הכי לא צפויים.
מילה אחרונה (או יותר נכון, שאלה)
אז אחרי כל זה, אני רוצה לשאול אתכם: על מה אתם מודים היום? איזה רגע קטן, לכאורה לא משמעותי, הצליח להאיר לכם את היום? אני באמת רוצה לדעת. שתפו אותי בתגובות, בואו ניצור יחד מעגל של הכרת תודה. כי בסופו של דבר, זה כל מה שמשנה.
אני מודה לכם על הקריאה, ועל הזמן שהקדשתם למילים שלי. מקווה שהצלחתי לגעת בכם, אפילו קצת.
