אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הילדים ישנו, הבית בלגן אחד גדול, ואני? אני פשוט ישבתי על הספה ובכיתי. בכיתי מרוב עייפות, מרוב תסכול, מרוב אשמה. אשמה על זה שאני לא אמא "מושלמת".
תמיד חשבתי שאמהות זה משהו אינסטינקטיבי, שברגע שיהיה לי ילד פתאום אדע הכל. אבל האמת? האמת היא שזה רחוק מהמציאות. אמהות זה ניסוי וטעייה, זה למידה מתמדת, זה לדעת להודות בטעויות ולקום מחדש. כמו שאומרת ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והחוסן, "פגיעות היא לא חולשה; היא הכוח הכי גדול שלנו" (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham Books.). אז למה אנחנו כל כך מתאמצות להסתיר את הפגיעות שלנו כאמהות?
זה מה ששאלתי את עצמי באותו לילה. האם זה בגלל התמונות המושלמות שאנחנו רואות באינסטגרם? האם זה בגלל הציפיות הבלתי אפשריות שאנחנו מציבות לעצמנו?
אני מודה, גם אני נפלתי בפח הזה. ניסיתי להיות האמא המושלמת - זו שמבשלת ארוחות בריאות ומזינות, שמארגנת ימי הולדת מושקעים, שמקריאה סיפורים לפני השינה בקול מתנגן. אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא יכולה לעמוד בזה. וזה בסדר.
כי אמהות לא צריכה להיות תחרות. אמהות צריכה להיות מסע. מסע אישי, מסע של גילוי עצמי, מסע שבו אנחנו לומדות על עצמנו, על הילדים שלנו, ועל העולם סביבנו.
אבל איך עושים את זה, אתם שואלים? איך משחררים את הצורך להיות מושלמים?
אני אתחיל בזה שלא עושים את זה בבת אחת. זה תהליך. אבל הנה כמה דברים שעזרו לי:
- להפסיק להשוות את עצמי לאחרות. זה קשה, אני יודעת. אבל חשוב לזכור שכל אחת מאיתנו נמצאת במסע שלה, ושמה שנראה מושלם מבחוץ, יכול להיות רחוק מאוד מהמציאות.
- להיות מודעת לציפיות שלי. האם הציפיות שלי מציאותיות? האם הן משרתות אותי ואת המשפחה שלי? או שהן רק גורמות לי להרגיש רע עם עצמי?
- ללמוד להגיד "לא". זה בסדר לא לעשות הכל. זה בסדר לבקש עזרה. זה בסדר להקדיש זמן לעצמי.
וזה החלק המפתיע. גיליתי שהיכולת להגיד "לא" לאנשים אחרים התחילה ביכולת להגיד "לא" לעצמי. לא לרצות להיות מושלמת, לא לשפוט את עצמי על כל טעות, לא לדרוש מעצמי בלתי אפשרי.
פעם שמעתי את טים פריס אומר משהו שמאד הדהד לי: "ההגדרה שלך להצלחה היא ההגבלה שלך". (Ferriss, T. (2007). The 4-Hour Workweek: Escape 9-5, Live Anywhere, and Join the New Rich. Crown Publishing Group.). אז מה ההגדרה שלנו להצלחה כאמהות? האם אנחנו מגבילות את עצמנו עם רף מושלמות בלתי אפשרי?
אני יודעת שקל להגיד וקשה לעשות. אני יודעת שיש ימים שבהם אני עדיין מרגישה שאני נכשלת. אבל אז אני מזכירה לעצמי שזה בסדר. זה בסדר לא להיות בסדר. זה בסדר לעשות טעויות. זה בסדר לבקש עזרה. כי זה מה שהופך אותנו לאמהות אמיתיות.
אני זוכרת בבירור את הפעם הראשונה שבני הקטן חזר מגן הילדים ואמר לי, "אמא, את האמא הכי טובה בעולם!". באותו רגע, לא עניין אותי הבלגן בבית, לא עניין אותי האם הכנתי ארוחת צהריים בריאה או פיצה קפואה. כל מה שעניין אותי זה החיוך שלו והאהבה שלו.
כי בסופו של דבר, זה מה שחשוב. האהבה. הקשר. החוויות המשותפות. זה מה שהילדים שלנו יזכרו. לא האם היינו מושלמות, אלא האם היינו שם בשבילם.
אז אני מזמינה אתכן, אמהות יקרות, לשחרר את הצורך להיות מושלמות. תנו לעצמכן רשות לטעות, לצחוק, לבכות, ללמוד, לגדול. תנו לעצמכן רשות להיות אמהות אמיתיות.
ואולי השאלה הכי חשובה שנשארת איתי היא - איך אנחנו יכולות ליצור מרחב בטוח יותר, שבו אמהות יכולות לשתף בכנות על האתגרים שלהן, בלי פחד משיפוטיות?
