אוף, המילים. הן כמו חברים טובים, תמיד שם... עד שהן לא. זה קרה לי יותר מדי פעמים, בעיקר כשהייתי צריכה לכתוב את התזה שלי. אתם יודעים, רגע אחד הכל זורם, וברגע השני – וואקום. ריק. כלום.
פעם חשבתי שזה אומר שפשוט "נגמר לי הרעיון", או שאני סתם צריכה הפסקה. אבל גיליתי משהו אחר לגמרי. זה אף פעם לא באמת נגמר, זה פשוט תקוע. ומה שתקוע, אפשר לשחרר.
אז מה עושים כשנגמרות המילים?
האמת המפתיעה על "מחסום כתיבה"
אוקיי, תקשיבו טוב: אין דבר כזה "מחסום כתיבה". זה לא באמת קיים. כן, אמרתי את זה.
אני יודעת, אולי עכשיו אתם סקפטיים, כמו שאני הייתי בהתחלה. תראו, קראתי המון מחקרים על יצירתיות ופרודוקטיביות (וואו, יש הרבה כאלה!), אבל התובנה האמיתית הגיעה דווקא משיחה עם חברה שלי, אומנית רחוב מוכשרת בטירוף. היא הסבירה לי שהבעיה היא לא היעדר השראה, אלא הפחד ממה שיקרה אם נשחרר את ההשראה הזו.
פחד? ממה? פחד מלהיות חשופים, פחד מביקורת, פחד מלהיות לא מושלמים. הפחד הזה מתחבא מאחורי מסך של "אני לא יודע/ת מה לכתוב".
אבל תחשבו על זה: האם באמת חסרות לכם מחשבות? רעיונות? רגשות? ברור שלא. הם שם, בפנים. הבעיה היא שהם תקועים מאחורי חומת הציפיות והשיפוטיות העצמית.
לשבור את החומה: טכניקות לשחרור המילים
אז איך משחררים את המילים האלה? הנה כמה טכניקות שאני ניסיתי (ונכשלתי איתן לא מעט פעמים, אל תדאגו!), ומה בסוף עבד בשבילי:
- לכתוב גרוע. כן, בכוונה. זו לא טעות. פשוט כתבו כל דבר שעולה לכם בראש, בלי לחשוב, בלי לבקר, בלי לערוך. כתבו שטויות מוחלטות, אם זה מה שצריך. המטרה היא לנטרל את הצנזור הפנימי. אני זוכרת שפעם כתבתי 500 מילים על הטוסט ששרפתי בבוקר. זה היה מגוחך, אבל זה פתח לי את הדרך לכתוב על נושאים אחרים.
- "לדבר" את הכתיבה. הקליטו את עצמכם מדברים על הנושא שאתם רוצים לכתוב עליו. תסבירו את זה לחבר דמיוני, או סתם לעצמכם. כשאנחנו מדברים, אנחנו פחות ביקורתיים. אחר כך אפשר לתמלל את ההקלטה ולערוך אותה. זה כמו לגלות טיוטה ראשונית מוכנה מראש!
- לשאול את עצמכם שאלות טובות. לא שאלות כמו "מה אני אמור/ה לכתוב עכשיו?", אלא שאלות כמו "מה אני באמת מרגיש/ה לגבי הנושא הזה?", "מה הדבר הכי מפתיע שלמדתי על זה?", "איך זה משפיע על החיים שלי?". שאלות כאלה מעוררות חשיבה עמוקה יותר ומציתות את הדמיון.
- לצאת מהקופסה – תרתי משמע. פעם, כשהייתי תקועה עם פרק שלם בתזה, פשוט יצאתי לטייל ביער. בלי טלפון, בלי מוזיקה, רק אני והטבע. אחרי שעה, הרעיונות התחילו לזרום. האוויר הצח, השקט, הניתוק מהמסכים – זה פשוט עשה לי ריסטארט למוח.
- לקרוא משהו אחר לגמרי. אם אתם מנסים לכתוב משהו מקצועי, קראו רומן. אם אתם מנסים לכתוב שירה, קראו מאמר מדעי. קריאה של משהו לא קשור יכולה לעורר אסוציאציות חדשות ולספק השראה לא צפויה.
אבל מה אם אני עדיין מפחד/ת?
אוקיי, הנה האמת: הפחד לא ייעלם לגמרי. הוא תמיד יהיה שם, באיזושהי צורה. אבל אתם יכולים ללמוד לחיות איתו.
הנה כמה עצות:
- תזכירו לעצמכם למה אתם כותבים. מה המטרה שלכם? מי ירוויח מהכתיבה שלכם? כשאתם מתחברים למטרה גדולה יותר, הפחד הופך להיות פחות משמעותי.
- תטפחו את הביטחון העצמי שלכם. תזכירו לעצמכם את ההצלחות הקודמות שלכם, את הכישורים שלכם, את הדברים הטובים שאתם יודעים לעשות. תהיו נחמדים לעצמכם!
- תבקשו עזרה. דברו עם חבר, עם קולגה, עם מנטור. שתפו אותם בפחדים שלכם, ובקשו מהם תמיכה ועידוד. לפעמים, רק לשמוע מישהו אחר אומר "אני מאמין/ה בך" זה כל מה שצריך כדי להמשיך.
אני לא מבטיחה לכם שהטכניקות האלה יעבדו תמיד. אבל אני כן מבטיחה לכם שאם תתמידו, אם תהיו סבלניים עם עצמכם, אם תלמדו להקשיב לקול הפנימי שלכם, אתם תמצאו את המילים. תמיד.
אני סיימתי לכתוב את התזה שלי באיחור של חודש. אבל סיימתי. וזה מה שחשוב.
אז מה אתכם? מה הדבר הבא שאתם רוצים לכתוב?
