האמת? תמיד צחקתי על "החוקים הלא כתובים". חשבתי שזה איזה קונספט מומצא, משהו שאנשים ממציאים כדי להצדיק התנהגויות מוזרות. ואז, יום אחד, מצאתי את עצמי צועקת על בן הזוג שלי בדיוק כמו שאמא שלי צועקת על אבא שלי. קלטתי את עצמי ואמרתי לעצמי: מה לעזאזל?
הבנתי שאלה לא סתם התנהגויות מוזרות. אלה דפוסים עמוקים, מושרשים, שעוברים מדור לדור כמו מתכון סודי לעוגת שוקולד. מתכון סודי, אבל כזה שגורם לנו לכאבי בטן.
אז מה הם, בעצם, החוקים הלא כתובים האלה? ולמה כל כך קשה לנו לשבור אותם?
הפתיחה: טעות שהפכה לתובנה
פעם, הייתי בטוחה שהמשפחה שלי "נורמלית". כן, היו ויכוחים, כן, היו רגעים מביכים, אבל בסך הכל, חשבתי שאנחנו בסדר. עד שהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה. פתאום, כל מיני התנהגויות שהיו נראות לי מובנות מאליהן קיבלו הקשר חדש. גיליתי שלמשל, הנטייה של אמא שלי "לתת עצות" (לקרוא לזה להתערב יהיה יותר מדויק) בכל תחום בחיי היא לא סתם "אכפתיות יתר", אלא דפוס תקשורת שמשרת צורך עמוק יותר שלה.
הבנתי שהחוקים הלא כתובים הם כמו משקפיים שקופות שאנחנו מרכיבים בלי לשים לב. אנחנו רואים את העולם דרכן, חושבים שזו המציאות, אבל בעצם, אנחנו מוגבלים על ידי המסגרת שלהן.
המאמר הזה הוא לא עוד רשימה של "טיפים" לשיפור התקשורת המשפחתית. הוא מסע משותף לחקירה של הדפוסים שמנהלים אותנו, ולשאלה האם אפשר בכלל לשנות אותם. ואם כן, איך?
הגוף: מסע משותף אל תוך המשפחה
אחד הדברים הכי מפתיעים שלמדתי הוא שהרבה מהחוקים הלא כתובים נובעים מהיסטוריה משפחתית. דורות שלמים של חוויות, טראומות, הצלחות וכישלונות מעצבים את האופן שבו המשפחה מתנהלת.
לדוגמה, מחקרים מראים (Bowen, 1978) שמשפחות שחוו משבר כלכלי קשה נוטות להיות יותר חרדות לגבי כסף. זה הגיוני, נכון? אבל מה שפחות מובן מאליו הוא שהחרדה הזאת יכולה להתבטא בכל מיני דרכים מוזרות. אולי אסור לדבר על כסף בבית, אולי צריך להסתיר קניות, אולי חייבים לחסוך "ליום סגריר" גם כשמצבנו הכלכלי מצוין. אלה חוקים לא כתובים שמנהלים את המשפחה מבלי שאף אחד ידבר עליהם.
עכשיו, רגע של כנות: כשקראתי על זה, התחלתי לחשוב על המשפחה שלי. סבתא שלי ניצולת שואה, והמשפחה שלנו תמיד הייתה מאוד זהירה לגבי כסף. אף פעם לא דיברנו על זה ישירות, אבל תמיד הייתה תחושה של חוסר ביטחון כלכלי. פתאום, הבנתי למה אמא שלי תמיד הייתה כל כך לחוצה לגבי העתיד.
אבל הנה הקאץ': הידיעה הזאת לא פתרה את הבעיה. זה לא שאחרי שקלטתי את זה, פתאום הפסקתי לדאוג לגבי כסף. לא. זה עדיין שם. אבל עכשיו, אני יכולה לזהות את זה. אני יכולה להגיד לעצמי, "אוקיי, זו החרדה של סבתא שלי מדברת דרכי". וזה, בפני עצמו, נותן לי קצת יותר שליטה.
הידיעה היא לא תמיד כוח, אבל היא תמיד התחלה.
אז איך משנים את החוקים הלא כתובים האלה? זו שאלה טובה. האמת היא שאין לי תשובה אחת. אבל הנה כמה דברים שלמדתי בדרך:
- לשים לב. זה נשמע פשוט, אבל זה הכי קשה. לשים לב לדפוסים, להתנהגויות שחוזרות על עצמן, לתגובות הרגשיות שלנו. לשים לב למה שאנחנו עושים, ולמה אנחנו עושים את זה.
- לדבר על זה. זה מפחיד, אני יודעת. אבל לפעמים, רק להעלות את זה על פני השטח יכול לעשות פלאים. לא חייבים לצעוק ולריב. אפשר פשוט להגיד, "שמתי לב שאנחנו תמיד עושים ככה וככה. למה זה?"
- להיות סבלניים. שינוי לוקח זמן. זה לא יקרה ביום אחד. יכול להיות שיהיו כישלונות, יכול להיות שיהיו נסיגות. אבל אם אנחנו ממשיכים לנסות, בסופו של דבר, אנחנו יכולים ליצור שינוי.
מחקרים בתחום הטיפול המשפחתי (Satir, 1988) מדגישים את החשיבות של תקשורת גלויה וכנה בתוך המשפחה. זה לא אומר שצריך לחשוף הכל, אבל זה אומר שצריך להיות מוכנים לדבר על דברים קשים, גם אם זה לא נוח.
אבל מה אם המשפחה שלי לא רוצה לדבר על זה? שאלה מצוינת. האמת היא שזה קורה הרבה. אנשים מפחדים משינוי, מפחדים להתמודד עם האמת, מפחדים לפתוח תיבות פנדורה. במקרה הזה, אפשר לנסות לדבר עם בן משפחה אחד שאנחנו סומכים עליו, או לפנות לייעוץ מקצועי.
הסיום: לא סיכום, אלא הזמנה לשיחה
אז, אחרי כל זה, איפה אנחנו עומדים? האם הצלחתי לפצח את סוד החוקים הלא כתובים של המשפחה? לא ממש. אבל אני מקווה שהצלחתי לעורר מחשבה, לעודד קצת יותר מודעות, ולתת קצת תקווה.
אני עדיין לומדת, אני עדיין עושה טעויות, ואני עדיין מנסה להבין למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. ואני מזמינה אתכם להצטרף למסע הזה. אילו חוקים לא כתובים אתם מזהים במשפחה שלכם? ומה אתם עושים כדי לשנות אותם?
תחשבו על זה. ובינתיים, אני הולכת להכין עוגת שוקולד. בלי כאבי בטן, אני מקווה.
