האמת? תמיד התגלגלתי בעיניים כששמעתי על "יומני תודה" ו"תרגילי הכרת תודה". נשמע כמו משהו שאמא שלי הייתה עושה (בלי להעליב, אמא!). אבל אז, באמצע עוד מריבה סוערת עם אחותי על מי לקח את החולצה הכי יפה שלי (שבסוף התגלתה בארון שלי), הבנתי משהו.
הכעס הזה, התסכול הזה - הוא בלע את כל הטוב. את העובדה שאחותי היא האדם הכי מצחיק שאני מכירה, שהיא תמיד שם בשבילי, ושיש לנו זיכרונות ילדות משותפים ששווים הון.
פשוט שכחתי להודות.
לא רק לאחותי, אלא גם לעצמי. על הסבלנות (שבאמת שניסיתי להפגין), על הרצון לפתור את זה ברוגע, ולא להתפוצץ כמו תמיד.
מאז, אני מנסה משהו חדש. לא יומן תודה נוצץ ומסודר, אלא גישה אחרת לגמרי.
אז מה זה בעצם "קסם התודה" הזה?
זה לא להגיד "תודה" באופן אוטומטי. זה לראות את הטוב גם כשקשה. פרופסור רוברט אמונס, חוקר מוביל בתחום הכרת התודה, טוען שמדובר ביכולת לזהות ולהעריך את הדברים הטובים בחיינו, גם הקטנים (Emmons, R. A. (2007). Thanks!: How practicing gratitude can make you happier. Houghton Mifflin.). אבל איך עושים את זה כשילדים רבים, בן הזוג לא מקשיב, וההורים שוב מעירים על הכל?
הנה מה שלמדתי (בעיקר מטעויות):
- תודה לעצמי: זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה הבסיס להכל. כשאני מתוסכלת, אני עוצרת רגע ושואלת את עצמי: "על מה אני גאה בעצמי היום?". לפעמים זה על שהצלחתי להוציא את הילדים מהבית בזמן, לפעמים על שלא התפרצתי על הבוס המעצבן. זה בסדר גם אם זה משהו קטן. זה משנה את הפוקוס.
- הזדמנות בתוך הקושי: קשה נורא, נכון? אבל לפעמים, המריבה הזאת עם הילד היא הזדמנות ללמד אותו משהו על אמפתיה. העיכוב הזה בפקקים הוא הזדמנות להקשיב לפודקאסט מעניין. שמעתי פעם מישהי אומרת: "אלוהים אף פעם לא סוגר דלת בלי לפתוח חלון". אולי זה נכון?
תודה הפוכה: זה טריק שלמדתי מחברה. במקום להתמקד במה שאין, לחשוב על מה יכול היה להיות*. למשל, במקום להתלונן על זה שהבית מבולגן, להודות על זה שיש לי בית בכלל. זה מוריד את רמת הלחץ פלאים.
הנה דוגמה אישית (ולא מחמיאה במיוחד):
לפני כמה חודשים, רבתי עם בעלי מריבה ענקית. הייתי בטוחה שהוא לא מעריך אותי, שהוא לוקח אותי כמובן מאליו. הייתי סחוטה רגשית. ואז, באמצע הצעקות, נזכרתי במה שלמדתי על תודה.
זה לא היה קל, אבל עצרתי, לקחתי נשימה עמוקה, ואמרתי: "אני מודה לך על זה שאתה עובד כל כך קשה כדי לפרנס אותנו".
זה היה מוזר בהתחלה, אבל משהו השתנה. הטון שלי התרכך, וגם שלו. בסוף, דיברנו בצורה רגועה יותר, והצלחנו לפתור את הבעיה.
זה לא פתר את הכל כמובן. אנחנו עדיין רבים לפעמים. אבל עכשיו, יש לנו כלי נוסף בארגז הכלים. כלי שעוזר לנו לזכור שאנחנו צוות, ולא אויבים.
עכשיו תורכם:
תחשבו על מריבה אחרונה שהייתה לכם במשפחה. מה היה הטריגר? מה הרגשתם?
ואז, נסו לעשות משהו קצת אחר.
מה כן היה טוב באותה סיטואציה? מה למדתם ממנה?
איך אפשר להודות, אפילו קצת, לאנשים שהיו מעורבים במריבה?
אני יודעת, זה קשה. זה אפילו נשמע קצת מטופש. אבל תאמינו לי, זה עובד. זה לא קסם במובן של "אבּרָה קַדַברָה". זה קסם במובן של שינוי פרספקטיבה, של מציאת אור בתוך החושך.
פסיכולוגית קלינית ד"ר סוזן דייויד, בספרה "Agility Emotional," מדגישה את החשיבות של גמישות רגשית בטיפול במצבי לחץ וחוסר וודאות (David, S. (2016). Emotional agility: Get unstuck, embrace change, and thrive in work and life. Penguin.). הכרת תודה היא בדיוק סוג כזה של גמישות.
אבל הנה משהו שאף אחד לא מספר לכם: זה לא תמיד עובד. לפעמים, הכעס פשוט גדול מדי. לפעמים, האדם השני לא משתף פעולה. וזה בסדר.
העיקר הוא לנסות. לא לוותר. להמשיך לחפש את הטוב, גם כשקשה.
כי בסופו של דבר, משפחה היא הדבר הכי יקר שיש לנו. ושווה להילחם עליה. גם עם קצת קסם תודה.
אז, מה דעתכם? מוכנים לנסות? שתפו אותי בתגובות, אני ממש רוצה לשמוע מה עובד לכם ומה לא. ואם יש לכם טיפים נוספים, אל תתביישו לשתף! אנחנו כאן כדי ללמוד אחד מהשני.
