אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. ארוחות ערב ללא מסכים. זה נשמע כמו משהו שסבתא שלי הייתה אומרת, נכון? אני זוכרת שפעם, כשהייתי צעירה יותר, חשבתי שזה פשוט עוד גחמה של הורים נודניקים. "תסתכל לנו בעיניים!", הם היו אומרים. היום? אני מבינה משהו אחר לגמרי.
אבל לפני שאני מתחילה להטיף על "איכות משפחתית" ו"חיבור אמיתי", אני רוצה להיות כנה. גם אני נפלתי בפח. הייתי שקועה בטלפון שלי בזמן שהילדים שלי ניסו לספר לי על היום שלהם. הייתי חצי שם, חצי בעולם הווירטואלי. וזה הרגיש לי… בסדר. עד שזה לא הרגיש בסדר בכלל.
משהו קרה. אני לא יודעת בדיוק מה. אולי זו הייתה הרצאה ששמעתי בפודקאסט על ההשפעות של מסכים על המוח שלנו (במיוחד של ילדים, כן?), או אולי זה היה פשוט מבט עצוב בעיניים של הבת שלי. אבל משהו השתנה.
אז התחלתי לחקור. קראתי מחקרים על מחקרים. הסתכלתי על נתונים סטטיסטיים. הכל הצביע על דבר אחד: יותר מדי זמן מסך פוגע בנו. פוגע בשינה, פוגע בריכוז, פוגע בקשרים שלנו.
ואז שאלתי את עצמי: האם אני באמת רוצה שהילדים שלי יגדלו בעולם שבו הכל עובר דרך מסך? האם אני רוצה שהם יפספסו את הקסם של שיחה אמיתית, את החום של חיבוק, את הטעם של אוכל טוב שאוכלים לאט ובנחת?
התשובה הייתה ברורה. לא.
אבל… איך עושים את זה? איך משנים הרגל כל כך מושרש? איך גורמים לכולם להסכים? כאן התחיל המסע האמיתי.
הניסיונות הראשונים היו כישלון מוחלט.
אני מודה. היו צעקות, היו טנטרומים, היו מבטים מצועפים. הילדים שלי הרגישו כאילו אני חוטפת להם את החלק הכי חשוב בחיים שלהם. אני הרגשתי שאני הורסת להם את הכיף. זה היה נורא.
אז מה עשיתי? ויתרתי? ממש לא. למדתי.
קראתי את הספר "The Power of Off" של Nancy Colier (מקור מומלץ!) והבנתי שהבעיה היא לא רק במסכים, אלא במה שאנחנו מחליפים איתם. אם אנחנו פשוט ננתק את המסכים בלי להציע משהו במקום, הילדים שלנו (ובואו נודה בזה, גם אנחנו) נשתגע.
אז התחלתי לחשוב על דברים שאנחנו אוהבים לעשות ביחד. משחקי קופסה, קריאת ספרים, סיפורים מצחיקים, אפילו סתם שיחה על היום שעבר. אבל זה לא הספיק.
הבנתי שאני צריכה ליצור סביבה שמזמינה חיבור. הדבר הכי פשוט שעשיתי? הוצאתי את הטלוויזיה מחדר האוכל. אני יודעת, זה נשמע דרמטי, אבל זה עבד! פתאום, לא היה שום דבר שיסיח את הדעת. היינו חייבים לדבר אחד עם השני.
ויודעות מה? זה היה מדהים. גיליתי דברים חדשים על הילדים שלי. שמעתי סיפורים מצחיקים מהגן. למדתי על החברים שלהם, על החלומות שלהם, על הפחדים שלהם.
אבל רגע, לפני שאתן חושבות שאני איזו סופר-אמא מושלמת, אני חייבת להודות: גם עכשיו זה לא תמיד קל. יש ימים שבהם אני מתה שפשוט יניחו לי בשקט עם הטלפון שלי. יש ימים שבהם הילדים מתלוננים. אבל אנחנו מתמודדים. אנחנו מוצאים דרכים לעשות את זה כיף.
למשל, התחלנו "שעת סיפורים" אחרי ארוחת הערב. כל אחד בתורו בוחר ספר ואנחנו קוראים אותו ביחד. לפעמים אנחנו משחקים "שני שקרים ואמת" ומנסים לנחש מה נכון ומה לא. הדבר הכי חשוב הוא שאנחנו ביחד, מתקשרים, צוחקים, ויוצרים זיכרונות.
אבל הנה הפאנץ': זה לא רק בשביל הילדים. זה גם בשבילי. אני מרגישה יותר מחוברת למשפחה שלי, יותר רגועה, יותר שמחה. אני מגלה דברים חדשים על עצמי כל הזמן.
עכשיו, אני לא אומרת שצריך להחרים את כל המסכים לנצח. זה לא מציאותי. אבל אני כן אומרת שכדאי לשקול את זה. לשאול את עצמכן: מה אתן מפסידות כשאתן שקועות במסך? מה הילדים שלכן מפסידים?
כי знаете что? החיים קורים כאן ועכשיו, לא שם, בתוך הטלפון.
אז מה עכשיו? אני מזמינה אתכן לנסות את זה. לא צריך לעשות את זה מושלם. פשוט להתחיל. אולי פעם בשבוע. אולי רק ל-15 דקות. אבל להתחיל.
ואם אתן מרגישות אבודות, תזכרו את מה שד"ר קת'י קוך, פסיכולוגית ילדים, אמרה לי פעם: "ילדים זוכרים את התחושה שהייתה להם סביב השולחן, לא את האוכל."
אז צרו תחושה טובה. צרו קשר. צרו זיכרונות.
ושתפו אותי, איך הלך? אני באמת רוצה לדעת. ואל תדאגו, גם אם זה לא הולך חלק בהתחלה. ככה זה בחיים. העיקר שאנחנו מנסים.
