אני זוכרת את הפעם הראשונה שהרגשתי כישלון. לא, לא במבחן או בעבודה. כישלון כהורה. הבן שלי, אז בן שלוש, צרח במסעדה. לא סתם צרח, הוא התפרץ כמו הר געש. אני ניסיתי להרגיע, חייכתי למלצרית המתנצלת, הרגשתי את כל המבטים שורפים לי את הגב.
אחרי שנים של מחקר, שיחות אינסופיות עם חברות, וכן, גם לא מעט דמעות, הבנתי משהו חשוב. הורות היא לא רשימת מכולת של "צריך". היא מסע מלא טעויות, תובנות מאוחרות ו... הרבה חמלה עצמית.
המאמר הזה הוא לא מדריך להורות מושלמת (כי אין דבר כזה). הוא יותר כמו שיחה כנה על ההורות שלא מדברים עליה – זו שמתרחשת בין ה"אמור" ל"מה שקורה בפועל".
איפה האותנטיות נכנסת לתמונה?
כולנו שמענו על חשיבות האותנטיות בהורות. אבל מה זה אומר בפועל? האם זה אומר להודות בפני הילד שאנחנו לא יודעים מה לעשות? כן.
הנה משהו שלמדתי בעבודה שלי כמאמנת הורות: ילדים מריחים חוסר אותנטיות מקילומטרים. ניסיון להסתיר את הפחדים שלנו רק גורם להם להרגיש מבולבלים יותר.
"פגיעות היא לא חולשה; היא המדד הכי מדויק לאומץ." - ברנה בראון
ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על כך שפגיעות היא המפתח לחיבור אמיתי. בהורות, זה אומר להרשות לעצמנו להיות אנושיים – עם כל הפגמים והטעויות. (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham Books.)
אבל מה קורה כשאתם מרגישים שאתם מאבדים שליטה?
אני זוכרת פעם שהתקשרתי לאמא שלי ממרכז קניות בוער, אחרי שהילד שלי התיישב באמצע הרצפה וסירב לזוז. היא פשוט צחקה. "את עוד תצחקי על זה," היא אמרה. באותו רגע לא צחקתי.
הנה משהו שאף אחד לא מספר לכם על ניהול כעסים בהורות: זה לא רק על איך להרגיע את הילד, זה על איך להרגיע את עצמכם.
תשאלו את עצמכם: מה הטריגרים שלי? מתי אני מרגישה שאני מתקרבת לקצה? האם זה כשאני רעבה? עייפה? או כשאני מרגישה שאני לא עומדת בציפיות של עצמי?
זה לא משנה אם תעשו מדיטציה, תרוצו או פשוט תספרו עד עשר – העיקר שתמצאו משהו שעוזר לכם לחזור למרכז.
מה עושים עם הטרנדים ההוריים הבלתי נגמרים?
יש כל כך הרבה עצות הוריות "מושלמות" ברשת. זה יכול להיות משתק.
האמת היא שאין מתכון אחד להורות. מה שעובד למשפחה אחת לא יעבוד לאחרת.
אל תפחדו לנסות דברים חדשים, אבל גם אל תפחדו לוותר על מה שלא מתאים לכם.
זכרו שהמומחה הכי גדול לילד שלכם הוא... אתם.
הנה משהו שיפתיע אתכם: לפעמים, הפתרון הכי טוב הוא פשוט לתת לילד להיות. לתת לו להתמודד עם התסכול, הכעס או העצב שלו. אנחנו לא תמיד צריכים לתקן הכל. לפעמים, אנחנו פשוט צריכים להיות שם.
ולסיום – מחשבה אחת קטנה:
הורות היא לא מירוץ. היא מסע. קחו נשימה עמוקה, תנו לעצמכם קצת חמלה, ותזכרו שאתם לא לבד.
ואם אתם עדיין קוראים את זה, אני תוהה – מה הדבר הכי מפתיע שלמדתם על הורות עד כה? שתפו אותי בתגובות. אשמח לשמוע.
