האמת? שנים הסתובבתי בתחושה שאני פשוט לא מצליחה. לא משנה כמה ניסיתי, תמיד היה משהו חסר, משהו לא מספיק טוב. הבית לא היה מסודר כמו באינסטגרם, הילדים לא תמיד אכלו ירקות, ואני? אני לרוב הסתובבתי עם כתמי הנקה על החולצה ותחושה שאני פשוט טובעת.
פעם האמנתי שאמהות טובה היא אמא מושלמת. אמא שיודעת הכל, עושה הכל, ומחייכת כל הזמן. היום? היום אני יודעת שזו אגדה. השלמות היא אויב האושר.
אבל איך הגעתי לתובנה הזו? זה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך ארוך ומפותל, מלא כישלונות, תסכולים, וכמה רגעי הארה קטנים.
הפרדוקס של השוואה: מלכודת הרשתות החברתיות
הפסקתי לעקוב אחרי אמהות "מושלמות" באינסטגרם. כן, אני יודעת, זה נשמע מובן מאליו, אבל תודו – כמה פעמים מצאתן את עצמכן משוות את החיים שלכן, את הבית שלכן, את הילדים שלכן למה שראיתן ברשתות החברתיות?
"השוואה היא גנבת השמחה," אמר פעם תיאודור רוזוולט, וצדק. ראיתי מחקרים של אוניברסיטת מישיגן (Hunt, M. G., Marx, R., Lipson, C., & Young, J. (2018). No More FOMO: Limiting Social Media Decreases Loneliness and Depression. Journal of Social and Clinical Psychology, 37(10), 751-768.) שמראים קשר ישיר בין שימוש מופרז ברשתות חברתיות לבין תחושות של בדידות ודיכאון. והבנתי – אני חייבת לעצור את זה.
אבל זה לא היה רק עניין של השוואה. זה היה גם עניין של פרספקטיבה. הבנתי שהחיים האמיתיים הם לא סרטון טיקטוק ערוך ומסונן. החיים האמיתיים הם כאוס, בלגן, ואלף פשרות קטנות.
לטעות זה אנושי, לא אימהי לקוי
התחלתי להרשות לעצמי לטעות. זוכרות את הילד הקטן ששפך קערת מרק על הרצפה? במקום לכעוס, צחקתי. כן, הייתי צריכה לנקות, אבל הבנתי – זה חלק מהעניין. טעויות קורות. ואם אני מצליחה לצחוק על זה, אני מצליחה לנצח את הפרפקציוניזם.
פעם אחת, מתוך עייפות, שכחתי לאסוף את הבן שלי מחוג אחרי הצהריים. כשהגעתי, חצי שעה אחרי הזמן, הוא כבר היה מודאג ובכה. הרגשתי נורא. ממש נורא. אבל במקום להלקות את עצמי, התנצלתי, חיבקתי אותו, והבטחתי שזה לא יקרה שוב. וזהו. זה לא היה סוף העולם. זה היה שיעור חשוב – לי ולו.
כישלון הוא לא סוף פסוק, הוא נקודת זינוק.
מקורות השראה לא שגרתיים: הסודות של פסיכולוגיית הכישלון
גיליתי עולם שלם של מחקר על כישלון. קראתי את הספרים של אנגלה דאקוורת' על Grit ( Duckworth, A. L. (2016). Grit: The power of passion and perseverance. Scribner.) והבנתי את החשיבות של התמדה וחוזק מנטלי. הבנתי שלילדים שלנו מגיע לראות אותנו מתמודדות עם קשיים, ולא רק מצליחות.
אבל מעבר למקורות האקדמיים, מצאתי השראה במקומות הכי לא צפויים – בסיפורים של חברות, בסדרות טלוויזיה, אפילו בממים באינטרנט. גיליתי שהרבה נשים מרגישות כמוני. שאני לא לבד.
מ"אני חייבת" ל"מה בא לי?": החזרת השליטה
הפסקתי להגדיר את עצמי רק כאמא. אני גם אישה, חברה, אחות, בת. יש לי תחביבים, חלומות, רצונות. התחלתי להקדיש זמן לעצמי, גם אם זה רק עשר דקות ביום.
חזרתי לצייר, התחלתי ללמוד ספרדית, התחלתי לצאת לריצות קצרות בבוקר. ופתאום, גיליתי שאני אמא טובה יותר, פשוט כי אני בן אדם מאושר יותר.
אמא מאושרת = ילדים מאושרים (ברוב המקרים 😉).
אז מה הלאה? אני עדיין לא מושלמת. עדיין יש לי ימים רעים, ימים שאני מרגישה שאני פשוט לא מספיק טובה. אבל היום, אני יודעת איך להתמודד עם זה. אני יודעת שאני לא לבד, שאני לא צריכה לעמוד בסטנדרטים לא מציאותיים, שאני יכולה להרשות לעצמי לטעות, לצחוק, ופשוט להיות אני.
אני תוהה, מה הדבר הקטן שאת יכולה לעשות היום כדי להרשות לעצמך קצת יותר חופש וחמלה עצמית? שתפו אותי בתגובות! אני באמת רוצה לדעת.
