האמת? גדלתי עם אחות אחת גדולה, ותמיד קינאתי במשפחות עם שלושה או ארבעה אחים. דמיינתי חיים מלאי הרפתקאות, צחוקים וגיבוי אינסופי. ואז... הפכתי לאמא לשלושה. נו, אתן כבר מנחשות מה קרה, נכון?
הבלאגן חגג, הצעקות הדהדו, והאוויר היה סמיך בתחרותיות. במקום ה"שבט" שחלמתי עליו, קיבלתי זירת קרב קטנה ורועשת. הייתי בטוחה שזה פשוט אופי הילדים שלי.
חיפשתי עצות בספרים, באינטרנט, אפילו שאלתי חברות. כולן דיברו על שוויון, תורות, זמן איכות אישי עם כל ילד... עשיתי הכל, באמת. אבל משהו עדיין הרגיש חסר.
ואז, יום אחד, בזמן שהכנתי ארוחת ערב (ושוב ניסיתי להפריד בין שניים מהם שהתקוטטו על צעצוע), שמעתי שיחה שלהם. לא ביניהם – בינם לבין חבר. הבן הגדול שלי, שהיה אז בן שמונה, תיאר בגאווה איך הוא "הציל" את אחיו הקטן מנפילה במגרש המשחקים. ואז הבנתי.
הם כבר מחוברים. הם פשוט צריכים את המרחב להראות את זה.
אבל איך יוצרים את המרחב הזה? איך הופכים תחרותיות לאחווה אמיתית?
אז, הנה כמה דברים שלמדתי בדרך הקשה, בשילוב עם כמה תובנות ממאמר נפלא שקראתי ב-Psychology Today על היתרונות הפסיכולוגיים של קשרי אחים חזקים (מקור 1), ומחקר מדהים של ד"ר לורי קרמר מאוניברסיטת אילינוי על דינמיקות משפחתיות (מקור 2). שימו לב, זה לא קסם, זה תהליך. וזה דורש מאיתנו, ההורים, לשנות את הגישה.
1. שחררו את הצורך בשוויון מוחלט.
תפסיקו לספור כמה מדבקות כל אחד קיבל. החיים לא שווים, וגם לא צריכים להיות. מה שחשוב זה הוגנות – לתת לכל ילד את מה שהוא צריך, לא בהכרח את אותו הדבר. במקום להשוות, תתמקדו בחוזקות הייחודיות של כל אחד מהם. הבן שלי מצטיין במדעים? מעולה, ניתן לו אתגרים בתחום. הבת שלי אמנית מלידה? נפנה לה זמן ליצירה. זה לא משחק הוגן, זה משחק מותאם אישית.
2. צרו הזדמנויות לשיתוף פעולה, לא לתחרות.
במקום משחקי לוח תחרותיים, נסו לבנות יחד לגו ענק, להכין ארוחת ערב כצוות, או אפילו סתם לפתור חידה משפחתית. משימות משותפות יוצרות תלות הדדית, ופתאום האחים הופכים מחברים לקבוצה אחת. זוכרות את הסרט "צעצוע של סיפור"? זה בדיוק זה – להזכיר להם שהם הכי חזקים ביחד.
3. תנו להם לריב (במידה).
אני יודעת, קשה לשמוע אותם רבים. בא לי מיד לקפוץ ולהפריד. אבל לפעמים, הריב הוא הזדמנות ללמוד על פתרון קונפליקטים, על גבולות, על איך להקשיב אחד לשני. כמובן, אם הריב יוצא משליטה – התערבו. אבל תנו להם לנסות לפתור את זה לבד קודם. למדתי שהילדים שלי הרבה יותר יצירתיים ממני במציאת פתרונות (לפעמים מפחיד כמה יצירתיים...).
4. תהיו מודל לחיקוי.
איך אתן מדברות עם אחותכן? עם אמא שלכן? הילדים קולטים הכל. אם הם רואים אתכן מטפחות קשרים בריאים ומכבדים עם בני משפחה אחרים, הם ילמדו לעשות את אותו הדבר. כן, גם אם אתן רבות עם בן הזוג – תראו להם איך מתפייסים, איך מתנצלים. זה שיעור חשוב לא פחות.
5. תזכירו להם שהאהבה שלכם היא אינסופית.
אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי זה כמה תחרות יש בין אחים על תשומת הלב של ההורים. הם פשוט רוצים לדעת שאוהבים אותם, שהם חשובים. אז תגידו להם את זה. תראו להם את זה. כל יום. תתנו להם חיבוק, תאמרו מילה טובה, תהיו שם בשבילם. כי בסוף, האהבה הזו היא הדבק שמחזיק את המשפחה ביחד.
אז, איפה אני היום? האם הילדים שלי חיים בהרמוניה מושלמת? ברור שלא. הם עדיין רבים, מתחרים, ולפעמים מעצבנים אחד את השני (וגם אותי). אבל אני רואה את השינוי. אני רואה איך הם מתחילים לדאוג אחד לשני, איך הם מגנים אחד על השני, איך הם צוחקים ביחד. וזה, בשבילי, שווה הכל.
אני לא אומרת שיש לי את כל התשובות. אני עדיין לומדת, טועה, ומנסה שוב. אבל אני כן יודעת דבר אחד: חיבור בין אחים זה לא משהו שמכריחים אותו לקרות. זה משהו שמטפחים אותו, יום אחרי יום, בסבלנות ואהבה.
מה אתכן? אילו אתגרים אתן חוויתן עם הילדים שלכן? אילו תובנות גיליתן בדרך? שתפו אותי, אני תמיד שמחה ללמוד.
מקור 1: https://www.psychologytoday.com/us/blog/singletons/202210/why-sibling-relationships-matter-so-much
מקור 2: https://news.illinois.edu/view/6367/205589
