האמת? תמיד חשבתי שאמון זה משהו גדול, משהו שצריך לבנות במשך שנים, כמו בניין רב קומות. טעות. אמון זה יותר כמו אוסף של רגעים קטנים, כמו פסיפס. כל רגע קטן של הקשבה, של הבנה, של עמידה במילה - הוא חתיכה בפסיפס הזה.
ומה קורה כשחתיכה אחת חסרה? הכל נראה קצת פחות שלם.
פעם, עבדתי על פרויקט גדול עם צוות מדהים. כולם היו מקצועיים, מוכשרים, אבל משהו היה חסר. לקח לי זמן להבין מה – אמון. לא היה אמון מלא אחד בשני. הייתה תחרות סמויה, פחד מטעויות, חוסר יכולת להיות פתוחים וכנים. הפרויקט הזה, למרות ההצלחה הטכנית שלו, הותיר אותי מרוקנת. הבנתי שאמון הוא לא רק בונוס נחמד, הוא הדבק שמחזיק הכל ביחד.
אז איך בונים את הפסיפס הזה, רגע אחרי רגע?
הקשבה אמיתית: יותר מאשר לחכות לתורך לדבר
פרופ' קארל רוג'רס, פסיכולוג הומניסטי ידוע, דיבר על "הקשבה אמפתית" – הקשבה שמטרתה להבין באמת את האדם שמולך, ולא רק את המילים שהוא אומר. זה אומר לשים בצד את המחשבות שלך, את השיפוטיות שלך, ולהיכנס לנעליים של האדם השני.
זה אולי נשמע פשוט, אבל תנסו את זה באמת. בפעם הבאה שמישהו מדבר אליכם, נסו לא לחשוב על מה אתם רוצים להגיד בתגובה, אלא פשוט להיות שם בשבילם. תנסו להבין את הרגשות שלהם, את הפחדים שלהם, את החלומות שלהם.
אגב, אתם יודעים מה הכי מצחיק? שלפעמים, כל מה שאנשים צריכים זה שיקשיבו להם. לא פתרונות, לא עצות, פשוט הקשבה. ודווקא ההקשבה הזו היא זו שפותחת את הדלת לאמון.
עמידה במילה: זה לא רק לעמוד בזמנים, זה לעמוד מאחורי הערכים שלך
אחד הדברים שהכי מערערים אמון זה חוסר עקביות. אם אתה אומר משהו ועושה משהו אחר, אנשים יתחילו לפקפק במה שאתה אומר.
עכשיו, אני יודעת שזה קשה. כולנו טועים, כולנו עושים דברים שאנחנו לא גאים בהם. אבל השאלה היא לא אם נטעה, אלא איך נתמודד עם הטעות.
האם נתנצל? האם נקח אחריות? האם נלמד מהטעות וננסה לעשות טוב יותר בפעם הבאה?
לדוגמה, זוכרים את הפרויקט ההוא? אחרי כמה שבועות, הבנתי שאני חלק מהבעיה. לא הייתי מספיק פתוחה לגבי הספקות שלי, לא הייתי מספיק כנה לגבי הטעויות שלי. החלטתי לעשות משהו בנידון. כינסתי את הצוות, התנצלתי על חוסר השקיפות שלי, והבטחתי שאעשה כמיטב יכולתי כדי להיות יותר טובה.
האמת? לא ציפיתי לשינוי מיידי. אבל להפתעתי, השינוי הגיע מהר יותר ממה שחשבתי. אנשים התחילו להיפתח יותר, להיות יותר כנים, לעבוד יותר בשיתוף פעולה.
אולי זה נשמע קלישאתי, אבל האמת היא שהאמון מתחיל בנו. אם אנחנו לא מוכנים להיות פתוחים וכנים בעצמנו, איך נוכל לצפות שאחרים יהיו פתוחים וכנים אלינו?
פגיעות: הכוח שבלהיות לא מושלמים
ברנה בראון, חוקרת פגיעות ובושה, אומרת ש"פגיעות היא לא חולשה, היא הכוח הכי גדול שלנו." אני יודעת, זה נשמע קצת הפוך על הפוך. אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו צריכים להיות חזקים, מושלמים, בלתי פגיעים. אבל האמת היא שאנשים מתחברים דווקא לפגיעות.
למה? כי היא אנושית. היא מראה שאנחנו לא רובוטים, שאנחנו מרגישים, שאנחנו טועים, שאנחנו מתמודדים עם קשיים.
תחשבו על זה רגע - מתי הרגשתם הכי קרובים למישהו? כשהוא הציג חזות מושלמת, או כשהוא שיתף אתכם במאבק שלו?
אגב, אני לא אומרת שצריך לשתף הכל עם כולם. יש דברים ששומרים לעצמנו, יש דברים שמשתפים רק עם אנשים קרובים. אבל הכנות והפתיחות לגבי האתגרים שאנחנו מתמודדים איתם - זה מה שבונה אמון אמיתי.
מה הלאה? שאלה פתוחה
אני עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין מנסה להיות יותר טובה. אני לא יודעת את כל התשובות, אבל אני יודעת שאמון הוא המפתח לחיים מלאים יותר, למערכות יחסים עמוקות יותר, לעבודה משמעותית יותר.
אז אני מזמינה אתכם לחשוב - איזה רגעים קטנים של אמון אתם יכולים ליצור היום? ואיך אתם יכולים להיות יותר פתוחים, יותר כנים, יותר פגיעים?
אני אשמח לשמוע את המחשבות שלכם. שתפו אותי בתגובות.
