אוי, המשפחה המורחבת. כמה אהבה, כמה מסורת, וכמה פוטנציאל לדרמה! תגידו, גם אתם לפעמים מוצאים את עצמכם חושבים "איך לעזאזל אני שורד את ארוחת החג הבאה?" אל תדאגו, אתם לא לבד.
הרשו לי להתחיל בווידוי: גם אני נפלתי בפח הזה לא פעם ולא פעמיים. פעם, באחד מלילות הסדר הסוערים, ניסיתי ליישב ויכוח פוליטי בין דוד שלי לסבתא שלי. טעות! זה נגמר בזה שאני בכיתי בשירותים עם כוס יין אדום, ותהיתי אם אי פעם אצליח לצאת מזה בשלום.
אז מה עושים? האם הפתרון הוא לנתק קשר עם המשפחה? ברור שלא! אבל חייבים להציב גבולות. גבולות הם לא חומה שמפרידה בינינו לבין המשפחה, אלא יותר כמו גדר שמטפחים אותה – גדר שמגנה עלינו, אבל גם מאפשרת לנו לנשום ולגדול.
אבל איך עושים את זה נכון? ובלי לפגוע באף אחד? זו השאלה הגדולה, נכון?
הבנת השורשים: למה כל כך קשה להציב גבולות במשפחה?
קודם כל, בואו נבין למה זה כל כך מסובך. ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת הרבה על החשיבות של גבולות בריאים כדי לטפח חמלה ואמפתיה. אבל היא גם מדגישה שאנחנו מפחדים להציב גבולות כי אנחנו חוששים לאכזב, להיחשב לא אדיבים, או גרוע מזה - להידחות.
וזה נכון! במשפחה, הפחד הזה חזק במיוחד. אנחנו גדלנו עם האנשים האלה, אנחנו קשורים אליהם רגשית, ויש לנו תפקידים מוגדרים בתוך המערכת המשפחתית. להציב גבול זה לשנות את הדינמיקה הזאת, וזה מפחיד. זה יכול להיות מפחיד מאוד.
חשבתם פעם למה יותר קל להגיד "לא" לבוס בעבודה מאשר לאמא?
הסוד טמון בתקשורת: איך לדבר בלי ליצור מלחמה גרעינית?
אז איך עושים את זה? הנה כמה טיפים שלמדתי על בשרי (וכמה שלקחתי מספרי תקשורת מקרבת):
תקשורת אסרטיבית, לא תוקפנית: במקום להגיד "אתם תמיד מתערבים לי בחיים!", נסו "אני מעריך את הדאגה שלכם, אבל אני צריך לקבל את ההחלטות שלי בעצמי." שימו לב, ההבדל הוא שמיקדתם את מה אתם* מרגישים וצריכים, ולא האשמתם אחרים.
- הקשיבו! זה נשמע מובן מאליו, אבל זה קריטי. תנסו להבין מאיפה המשפחה שלכם באה. לפעמים, ההתערבות שלהם נובעת מדאגה אמיתית, גם אם היא באה לידי ביטוי בצורה מעצבנת.
- תזמון הוא הכל: אל תנסו לנהל שיחות גבולות באמצע ארוחת חג רועשת. בחרו זמן שקט ונינוח, שבו כולם יכולים לדבר בצורה רגועה.
- היו מוכנים להתפשר: גבולות הם לא שחור ולבן. לפעמים צריך להתגמש, למצוא פשרה שמכבדת את כולם. זוכרים את הויכוח הפוליטי בליל הסדר? אולי הפתרון הוא פשוט להחליט שנושאים פוליטיים אסורים לדיון בארוחות חג.
מקורות לא שגרתיים: מה אפשר ללמוד מטקסי תה יפניים?
אני יודעת, זה נשמע מוזר, אבל תקשיבו לי. טקסי תה יפניים, או "צ'אדו", מתמקדים בהרמוניה, כבוד, טוהר ושקט. הם מלמדים אותנו איך להיות נוכחים ברגע, איך להעריך את היופי בפשטות, ואיך להתנהל בנימוס ובכבוד גם במצבים מורכבים.
אפשר לקחת הרבה מהעקרונות האלה ולהחיל אותם על מערכות יחסים משפחתיות. למשל, במקום להיכנס לוויכוח סוער, אפשר לקחת רגע לנשום עמוק, להקשיב באמת, ולנסות להבין את נקודת המבט של הצד השני. זה לא אומר שאתם צריכים להסכים איתם, אבל זה כן אומר שאתם יכולים להתנהל בצורה יותר מכבדת ופחות תוקפנית.
זהירות, מלכודת הדבש! מתי להגיד "לא" בכל מחיר?
אבל יש מצבים שבהם אסור להתפשר. אם המשפחה שלכם פוגעת בכם רגשית, פיזית או כלכלית, אתם חייבים להציב גבול ברור וחד משמעי. זה יכול להיות קשה, זה יכול להיות כואב, אבל זה הכרחי לשמירה על הבריאות הנפשית שלכם.
אני יודעת שאנשים אומרים לפעמים "משפחה זה משפחה, תמיד צריך לסלוח." אבל אני לא מסכימה עם זה. משפחה צריכה להיות מקום בטוח ואוהב, ואם זה לא המצב, אתם לא חייבים כלום לאף אחד.
העבודה האמיתית מתחילה אחרי שהגבול הוצב:
הצבת גבולות היא לא סוף הסיפור, היא רק ההתחלה. אחרי שהגבול הוצב, צריך להיות עקביים ולשמור עליו. זה אומר שאם אמרתם "אני לא מוכנה לדבר על הנושא הזה יותר", אתם צריכים לעמוד במילה שלכם.
וזה יכול להיות קשה! המשפחה שלכם עשויה לנסות לבחון את הגבולות שלכם, לנסות לשכנע אתכם לשנות את דעתכם. אבל תזכרו למה הצבתם את הגבול מלכתחילה, ותשארו נאמנים לעצמכם.
רגע של ספק: האם אני בכלל עושה את הדבר הנכון?
אני חייבת להודות, גם היום, כשאני כותבת את המילים האלה, יש לי רגעים של ספק. האם אני לא מגזימה? האם אני לא פוגעת במשפחה שלי? האם אני לא אגואיסטית?
אבל אז אני מזכירה לעצמי שגבולות הם לא מותרות, הם הכרח. הם מאפשרים לי להיות בת אדם טובה יותר, חברה טובה יותר, ואמא טובה יותר. הם מאפשרים לי להיות אני.
ואולי זו התובנה המפתיעה ביותר: גבולות לא מרחיקים אותנו מהמשפחה שלנו, הם מאפשרים לנו להתקרב אליהם בצורה בריאה יותר, אותנטית יותר.
אז מה דעתכם? האם אתם מרגישים מוכנים להציב גבולות חדשים במשפחה שלכם? שתפו אותי בתגובות, אני ממש רוצה לשמוע מהניסיון שלכם. ואם אתם צריכים עזרה, אני כאן בשבילכם. יחד, נעבור את זה בשלום. מבטיחה.
