אוקיי, בואו נדבר על זה. תפקידים במשפחה. לא, לא מי ששוטף כלים ומי מוציא את הזבל (למרות שגם זה חשוב!). אני מדברת על התפקידים הסמויים, אלה שלא כתובים בשום חוזה אבל משפיעים על כל דינמיקה אפשרית. אני מדברת על ה"שעיר לעזאזל", ה"גיבור", ה"ליצן" – אתם מכירים אותם.
פעם, הייתי בטוחה שאני פשוט "הילדה הטובה". אתם יודעים, זו שתמיד מצייתת, זו שלא עושה צרות, זו שמצליחה בלימודים. סוג של מלאך קטן. נו, באמת…
אבל אז התחלתי ללמוד פסיכולוגיה, ואז התחלתי ללמוד על דינמיקות משפחתיות, ואז…בום! הבנתי שה"ילדה הטובה" זה תפקיד. לא מהות, לא אופי, אלא תפקיד שמילאתי כדי לשמור על איזון במשפחה. כן, גם כשהוא לא ממש מאוזן.
אתם שואלים את עצמכם, למה זה משנה בכלל? אז תשאלו את עצמכם, כמה פעמים הרגשתם תקועים בדפוס התנהגות שאתם לא מבינים למה הוא חוזר על עצמו שוב ושוב? כמה פעמים ניסיתם לשנות משהו במשפחה ולא הצלחתם? אה…
התפקידים האלה הם כמו גלגלי שיניים. הם מסתובבים, תומכים אחד בשני, וגם… מפריעים אחד לשני. אם גלגל אחד נתקע, כל המערכת משתבשת. (Bowen, M. (1978). Family therapy in clinical practice. Jason Aronson.)
אבל איך בכלל נוצרים התפקידים האלה? זה לא כאילו מישהו יושב ואומר "אוקיי, אתה תהיה הליצן!". לא, זה קורה באופן סמוי, כתוצאה מהאינטראקציות שלנו אחד עם השני, מהצרכים הלא מודעים של המשפחה, מהציפיות של ההורים, ומה… הטראומות שלנו.
כן, גם טראומות. כי לפעמים, תפקיד במשפחה נועד לפצות על משהו שחסר, או להגן על מישהו מפני משהו מפחיד. למשל, "הליצן" יכול להיות ילד שמרגיש שהמשפחה שלו עצובה מדי, והוא מרגיש צורך להרים את מצב הרוח. גם במחיר של ביטול עצמי.
אז מה עושים עם זה? איך יוצאים מהמעגל הזה? קודם כל – מודעות.
המודעות היא חצי הדרך. רגע של עצירה ושקט. לחשוב על זה, באמת לחשוב.
הרי אף אחד לא אמר לנו שקל להסתכל על עצמנו מבחוץ, נכון? זה כמו לנסות לראות את עצמך בסרט שאתה גם השחקן הראשי וגם הבמאי. קשה, אבל אפשרי.
אז קחו רגע ותחשבו: איזה תפקיד אתם חושבים שאתם ממלאים במשפחה שלכם? האם זה תפקיד שאתם אוהבים? האם זה תפקיד שמגביל אתכם? האם הוא משקף את מי שאתם באמת? (Satir, V. (1988). The new peoplemaking. Science and Behavior Books.)
אני יודעת, זה לא קל. לפעמים, עצם המחשבה על זה גורמת לתסכול. אני זוכרת כשגיליתי שאני לא סתם "ילדה טובה", אלא שזה תפקיד שמנע ממני לבטא את הכעס שלי, את העצמאות שלי, את… עצמי. הרגשתי כעס עצום!
אבל הכעס הזה היה גם מתנה. כי הוא נתן לי את הכוח לשנות. להתחיל להגיד "לא", להתחיל לבטא את הרצונות שלי, להתחיל להיות מי שאני באמת.
אבל רגע, מה אם אני לא רוצה לשנות? מה אם אני אוהבת את התפקיד שלי?
אז זה כבר סיפור אחר. אם אתם מרוצים מהתפקיד שלכם, ואם הוא לא פוגע בכם או באחרים, אז… סבבה! אבל חשוב להיות מודעים לכך שזה תפקיד, ולא זהות. כי הזהות שלכם היא הרבה יותר רחבה ומורכבת מזה.
לסיום, אני רוצה להשאיר אתכם עם שאלה אחת: אם הייתם יכולים לבחור תפקיד אחר במשפחה שלכם, איזה תפקיד זה היה? ולמה?
אל תפחדו לחלום, אל תפחדו לחקור, ואל תפחדו לשנות. כי החיים הם מסע, והתפקידים שלנו הם רק תחנות בדרך.
ו… אגב, אני עדיין עובדת על לצאת מהתפקיד של "הילדה הטובה" מדי פעם. עדיין קשה לי להגיד "לא" לאמא שלי… אבל אני משתפרת!
