היי, נעמה כאן. אתן יודעות איך זה, נכון? אתן מגיעות הביתה, ופתאום מרגישות כמו שחקניות בסרט שאתן לא כתבתן את התסריט שלו. יש חוקים, יש ציפיות, יש "ככה זה תמיד היה" – אבל אף אחד לא טרח להסביר לכן מה לעזאזל קורה פה.
אז בואו נדבר על החוקים הלא כתובים האלה. אלה שמעצבים את הדינמיקה המשפחתית שלנו יותר מכל כלל מפורש. אלה שלפעמים גורמים לנו להרגיש שאנחנו מדברות בשפה אחרת לגמרי.
תקשיבו, גם אני הייתי שם. גדלתי במשפחה שבה "הכל בסדר" היה המנטרה הקבועה, גם כשבפנים הכל רעד. לקח לי שנים להבין שאנחנו לא באמת משפחה שלווה, אלא משפחה שמצטיינת בהדחקה. והכי גרוע? הייתי משוכנעת שזה אני הבעיה.
זה מה שאני רוצה שתדעו: אתן לא לבד. ולא, זה לא חייב להיות ככה.
מה הם בעצם החוקים הלא כתובים האלה? (ואיך הם משפיעים עלינו?)
תחשבו על זה ככה: כל משפחה היא כמו מדינה קטנה, עם חוקה סודית שרק חבריה מכירים. החוקים האלה יכולים להיות משהו כמו:
- "לא מדברים על כסף" – זה יכול להוביל למתח תמידי וחרדה בנוגע לעתיד הכלכלי.
- "תמיד צריך לרצות את אמא" – זה יכול לגרום לילדים לפתח תלות רגשית ולחוסר ביטחון עצמי.
- "רגשות זה חולשה" – זה יכול ליצור משפחה של אנשים מנותקים רגשית, שמתקשים לבטא את עצמם.
אני זוכרת פעם שקראתי מחקר (ואני מצטטת מתוך הזיכרון אז סליחה על הדיוק) שאמר משהו כמו "משפחות מתפקדות הן לא משפחות בלי בעיות, הן משפחות שיודעות איך לריב בצורה בריאה". זה פשוט נתקע לי בראש. כי זה לא אומר שאנחנו צריכות לשאוף לשלמות (שזה בלתי אפשרי), אלא לשקיפות ואותנטיות.
למה אנחנו בכלל מצייתות לחוקים האלה?
שאלה מצוינת! התשובה, כמו תמיד, מורכבת. חלק מהסיבות הן:
- פחד: אנחנו מפחדות לאכזב, להיות מנודות, או לעורר קונפליקט.
- נאמנות: אנחנו רוצות להיות נאמנות למשפחה שלנו, גם אם זה אומר להקריב את האושר שלנו.
- הרגלים: פשוט התרגלנו לזה. זה "הנורמה" במשפחה שלנו, ואנחנו אפילו לא שמות לב שאנחנו פועלות לפיה.
אבל תחשבו על זה רגע: אם החוקים האלה גורמים לנו סבל, למה אנחנו ממשיכות לציית להם? למה אנחנו לא יכולות לשנות אותם?
אוקיי, אני מודה – זה לא פשוט. אבל זה אפשרי.
אז איך מתחילים לשנות את הדינמיקה?
הנה כמה נקודות למחשבה:
- זיהוי: הצעד הראשון הוא לזהות את החוקים הלא כתובים במשפחה שלנו. מה מותר ומה אסור? מה מצופה מאיתנו? איזו התנהגות זוכה לתגמול ואיזו גוררת ענישה (גם אם היא סמויה)?
- מודעות: ברגע שזיהינו את החוקים, אנחנו צריכות להבין איך הם משפיעים עלינו. האם הם גורמים לנו סבל? האם הם מונעים מאיתנו להיות מי שאנחנו באמת?
- תקשורת: השלב הבא הוא לדבר על זה. לא חייבים להתחיל בצעקות ובאשמות. אפשר פשוט להביע את הרגשות שלנו בצורה ברורה ואסרטיבית. תאמינו לי, זה מפחיד, אבל זה משחרר.
תזכרו: תקשורת אפקטיבית היא לא רק מה שאנחנו אומרות, אלא גם איך אנחנו מקשיבות.*
- גבולות: הגדירו גבולות ברורים. תגידו "לא" כשצריך. אל תפחדו להגן על הצרכים שלכן. זה לא אומר שאתן לא אוהבות את המשפחה שלכן, זה אומר שאתן אוהבות את עצמכן.
גבולות זה לא קיר מבטון. זה קו שאנחנו משרטטות כדי להגן על המרחב הרגשי שלנו.*
- סבלנות: שינוי לוקח זמן. אל תצפו שהמשפחה שלכן תשתנה בן לילה. היו סבלניות, אבל גם עקביות.
אני יודעת, זה נשמע כמו הרבה עבודה. וזה נכון, זה כן עבודה. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, מגיע לנו לחיות במשפחה שבה אנחנו מרגישות אהובות, מוערכות ומובנות. לא משפחה שמכתיבה לנו איך להיות.
האמת? אני עדיין בתהליך. עדיין לומדת איך לתקשר טוב יותר עם המשפחה שלי, איך להציב גבולות, איך לא לקחת הכל באופן אישי. אבל אני גם רואה שיפור. אני רואה שהם מתחילים להקשיב לי יותר, להבין אותי יותר, ואפילו... לתמוך בי יותר.
אז קחו נשימה עמוקה, ותזכרו: אתן לא לבד. יש לכן את הכוח לשנות את הדינמיקה המשפחתית שלכן. תאמינו בעצמכן, ותצאו לדרך.
אז מה החוק הלא כתוב הכי מוזר במשפחה שלכן? אני באמת רוצה לדעת. שתפו אותי בתגובות!
