האמת? תמיד חשבתי שהמשפט "הילדים הם המראה שלנו" הוא קלישאה חבוטה. משהו שאומרים לאמהות מותשות כדי לגרום להן להרגיש קצת יותר אשמות. אבל אז הגיעה גיל שלוש.
פתאום הבת שלי, אלה, התחילה לחקות אותי - בדיוק. לא רק את המילים, אלא את הנימה, את תנועות הידיים, את ה... פרצופים שאני עושה כשאני מנסה לפתוח צנצנת עיקשת במיוחד. זה היה מצחיק בהתחלה, אחר כך קצת מלחיץ, ולבסוף – מטלטל.
זה לא היה רק חיקוי חיצוני. היא התחילה לשקף לי דברים שלא רציתי לראות. את חוסר הסבלנות שלי, את הביקורת העצמית החריפה, את הלחץ הבלתי פוסק לרצות את כולם.
אוי, כמה שרציתי לברוח!
הרי תמיד חלמתי להיות אמא מושלמת, רגועה, כזאת שיודעת הכל. אבל אלה, במבט המדויק והבלתי מתפשר שלה, חשפה את הפער העצום בין הפנטזיה למציאות.
אז מה עושים? ממשיכים להתעלם ומקווים שזה יעבור?
מסתבר שיש כאן הזדמנות אמיתית. לא רק לחנך את הילדים, אלא לחנך את עצמנו מחדש.
ד"ר שפרה גלברט, פסיכולוגית התפתחותית שאני מאוד מעריכה, טוענת בספרה "הורות כשיקוף" (מקור מקצועי), שהתנהגות של ילדים משמשת לעיתים קרובות כמראה המשקפת את הדינמיקה המשפחתית והתנהגויות ההורים. היא מדגישה שהבנה זו יכולה להיות כלי רב עוצמה לצמיחה אישית והורית.
למה זה קורה בעצם?
הילדים שלנו, עד גיל מסוים, לא מבחינים בינם לבינינו. הם חלק מאיתנו. הם סופגים הכל כמו ספוג – את הטוב, את הרע, ואת המכוער.
אבל כאן מגיע הטוויסט. החיקוי הזה הוא לא רק העתקה פסיבית. זה ניסיון של הילד להבין את העולם, להבין אותנו, להבין את עצמו. זה ניסיון ליצור קשר, להרגיש שייך, להרגיש נראה.
אז במקום לכעוס על הילדה שמחקה את הצעקות שלי (כן, קרה!), התחלתי לשאול את עצמי: מה אני צריכה לשנות בעצמי?
זה לא היה קל. לרגעים הרגשתי שאני נכשלת כאמא, כבת זוג, כאישה. אבל אז נזכרתי במשהו שקראתי פעם אצל ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות (מקור מפתיע): "פגיעות היא לא חולשה, היא הכוח האמיתי שלנו."
רגע, פגיעות? איך זה קשור להורות?
מסתבר שהרבה. כשוויתרתי על הצורך להיות מושלמת, כשנתתי לעצמי להרגיש את הכאב, את התסכול, את הכעס, הצלחתי להתחבר לעצמי ולאלה בצורה עמוקה יותר.
אז התחלתי להתנצל כשאני טועה, לדבר על הרגשות שלי, להראות לה שאמא היא בן אדם, לא רובוט.
ומה קרה? היא התחילה לחקות אותי גם בזה.
עכשיו היא מתנצלת כשהיא פוגעת, היא מדברת על מה שמפריע לה, היא מראה לי את החולשות שלה.
ואני? אני לומדת ממנה כל יום.
אני עדיין לא אמא מושלמת. אני עדיין צועקת לפעמים, אני עדיין חסרת סבלנות, ואני עדיין עושה פרצופים מוזרים כשאני פותחת צנצנות.
אבל אני גם אמא שמנסה, שלומדת, שמתפתחת. ואני חושבת שזה הדבר הכי טוב שאני יכולה לתת לילדה שלי.
אז בפעם הבאה שהילד שלכם יתחיל לשקף לכם משהו שלא תאהבו, אל תיבהלו. תנשמו עמוק, תסתכלו פנימה, ותשאלו את עצמכם: מה זה בא ללמד אותי?
אולי תגלו שהמראה הזו היא לא רק משקפת, אלא גם מגדילה. מגדילה את האהבה, את החמלה, ואת האפשרות להיות ההורים שאתם באמת רוצים להיות.
אולי זה לא רק על הילדים. אולי זה על כולנו.
