תמיד חשבתי שפרידה היא סוף הסיפור. נקודה. סוף פסוק. טעות.
לפני כמה שנים, אני ודניאל, בן זוגי דאז, היינו תקועים. תקועים בתוך שגרה אפורה, מלאה מריבות קטנוניות וחוסר תקשורת. אהבה? היא הייתה שם איפשהו, קבורה עמוק מתחת לטונות של ציניות ועייפות. ניסיתי הכל. טיפול זוגי (שהרגיש כמו בזבוז זמן וכסף), שיחות נפש (שהפכו מהר מאוד לוויכוחים סוערים), אפילו חופשה רומנטית (שנגמרה בבכי שלי בחדר המלון).
האמת? הייתי מיואשת. הרגשתי שאני נלחמת לבד, שאני היחידה שרוצה להציל משהו. ואז, ברגע של ייאוש מוחלט, אמרתי לדניאל את המילים האלה: "אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד."
הוא לא הופתע. גם הוא הרגיש את הקרע, את הריחוק. אבל מה שקרה אחר כך הפתיע אותנו שנינו.
הבטחתי לעצמי שאני אהיה כנה איתך - זאת לא הרצאה, אוקיי? אנחנו חברות שמדברות. מה למדתי מהפרידה הזאת? יותר ממה שחשבתי שאפשר. וזה לא היה קל. בכלל לא.
פרידה לא חייבת להיות סוף. היא יכולה להיות התחלה חדשה.
למה דווקא פרידה?
אני יודעת, זה נשמע מטורף. הרי אנחנו תמיד שומעים על איך לשמר את הזוגיות, איך להילחם עליה, איך לא לוותר. אבל לפעמים, דווקא הוויתור הזה, דווקא השחרור הזה, הוא מה שמאפשר לצד השני לראות אותך באמת.
ד"ר ג'ון גוטמן, מומחה בעל שם עולמי לחקר זוגיות, מדבר על "ארבעת פרשי האפוקליפסה" שגורמים לסיום קשר: ביקורת, בוז, התגוננות והתחמקות ("The Four Horsemen of the Apocalypse: Criticism, Contempt, Defensiveness, and Stonewalling," The Gottman Institute). אני יכולה להגיד בפה מלא שחווינו את כולם. אחד-אחד. הפרידה נתנה לנו מרחב לנשום, להתרחק מהדפוסים ההרסניים האלה.
באותו זמן קראתי גם על "תאוריית ההתקשרות" של ג'ון בולבי. פתאום הבנתי כמה דפוסים שלי ושל דניאל הגיעו ממקומות עמוקים בהרבה, מהילדות שלנו ("Attachment and Loss," John Bowlby). הפרידה אפשרה לי לעבוד על דפוסי ההתקשרות שלי, להבין איך אני יוצרת קשרים. זה דרש ממני הרבה אומץ וכנות עצמית.
חשבתם פעם מה גורם לנו להישאר במערכת יחסים לא טובה? זה לא תמיד אהבה... לפעמים זה פחד מבדידות, תלות כלכלית, או סתם הרגל.
אבל האם זה מספיק כדי לבנות חיים שלמים?
המרחק שעשה את ההבדל
אחרי הפרידה, שנינו נשארנו לגור באותה העיר, אבל הקפדנו לא להיפגש. היינו צריכים מרחק פיזי כדי ליצור מרחק רגשי. בהתחלה זה היה נורא. התגעגעתי אליו בטירוף, הרגשתי חצי בן אדם. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש גם הקלה. חופש. עצמאות.
התחלתי לעשות דברים שתמיד רציתי לעשות – לרקוד סלסה, ללמוד איטלקית, לטייל לבד. גיליתי דברים חדשים על עצמי. דברים שלא ידעתי שקיימים.
דניאל, מצידו, התחיל ללכת לטיפול פסיכולוגי. הוא הבין שהוא צריך לעבוד על הכעסים שלו, על חוסר הביטחון שלו. הוא התחיל להשקיע בעצמו, לטפח את התחביבים שלו, לבלות עם חברים.
זה היה מוזר, כאילו פתאום שנינו התחלנו לחיות באמת. חיים מלאים, עשירים, אותנטיים.
היו רגעים שחשבתי לעצמי, "אולי טעיתי? אולי הייתי צריכה להילחם יותר?" אבל אז הייתי נזכרת בכל הפעמים שבכיתי בלילה, בכל הפעמים שהרגשתי לבד בתוך הזוגיות הזאת. והייתי מבינה שעשיתי את הדבר הנכון.
החזרה הביתה: מחדש
אחרי כמה חודשים של פרידה, דניאל התקשר אליי. הוא ביקש שנפגש. פחדתי. מאוד פחדתי. אבל הסכמתי.
הפגישה הראשונה הייתה מביכה. שנינו היינו נרגשים, מתוחים, לא ידענו מה להגיד. אבל אז התחלנו לדבר. באמת לדבר. סיפרנו אחד לשני על מה שעברנו, על מה שלמדנו, על מה שאנחנו רוצים.
הקשבנו. הקשבנו באמת. בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, בלי התגוננות.
הבנו ששנינו השתנינו. גדלנו. התבגרנו.
החלטנו לתת לזה צ'אנס נוסף. אבל הפעם, זה היה אחרת. בנינו את הזוגיות שלנו מחדש, על בסיס של כבוד, תקשורת ואהבה אמיתית.
האמת? זה לא תמיד קל. עדיין יש לנו את הוויכוחים שלנו, את הקשיים שלנו. אבל עכשיו אנחנו יודעים איך להתמודד איתם. אנחנו יודעים איך לתקשר, איך להקשיב, איך לבקש סליחה.
הפרידה הצילה את הזוגיות שלנו, כי היא גרמה לנו להבין מה חשוב באמת. היא גרמה לנו להעריך אחד את השני, לא לקחת כמובן מאליו. היא גרמה לנו לבחור אחד בשנייה, כל יום מחדש.
אני יודעת שהסיפור שלי הוא לא מתאים לכולם. לא כל פרידה תוביל לאיחוד. אבל אני מקווה שהוא נותן לך תקווה. תקווה שאפשר לשנות, שאפשר לצמוח, שאפשר למצוא אהבה אמיתית – גם אחרי שנדמה שהכל אבוד.
אני לא יודעת מה העתיד צופן לנו. אבל אני יודעת שאני שמחה שאני במסע הזה עם דניאל. ואני יודעת שאני לעולם לא אשכח את השיעור החשוב הזה: לפעמים, דווקא הצעד שנראה הכי מפחיד, הוא הצעד שיכול להציל אותך.
אז... מה דעתך? האם את מוכנה לקחת את הצעד המפחיד הזה?
