היי, נעמה כאן. בואו נדבר רגע על אהבה, כן? לא האהבה ההוליוודית, זו שמתפוצצת על המסך. האהבה האמיתית, זו שנבנית לאט, יום אחרי יום, בתוך החיים עצמם. אבל תודו, לפעמים דווקא החיים האלה, עם כל השגרה והלחץ, גורמים לנו לשכוח מה הכי חשוב.
אני זוכרת תקופה עם בן הזוג שלי, דניאל, שהיינו תקועים באיזו לולאה מוזרה. שנינו עובדים קשה, חוזרים הביתה מותשים, ואז... שתיקה. כל אחד עם המסך שלו, כאילו אנחנו שני שותפים לדירה ולא זוג אוהבים. זה היה מבאס. ואני שואלת את עצמי - איך הגענו למצב הזה? איך דברים קטנים ובלתי מורגשים מצליחים לכרסם לנו בזוגיות?
האמת? לקח לי זמן להבין. חיפשתי תשובות בכל מיני מקומות – בספרים, פודקאסטים (אני ממש אוהבת את הפודקאסט "Where Should We Begin?" של Esther Perel, הוא תמיד גורם לי לחשוב אחרת), ואפילו מחקרים (למשל, המחקר של ג'ון גוטמן על "ארבעת הפרשים של האפוקליפסה הזוגית"). אבל בסוף, התשובה הייתה הכי פשוטה: בהרגלים הקטנים שלנו.
עכשיו, אני לא מדברת על בגידות או שקרים גדולים. אלה כמובן בעיות רציניות, אבל אני מתמקדת במשהו אחר. אני מדברת על אותם דברים קטנים שאנחנו עושים (או לא עושים) כמעט בלי לשים לב, אבל מצטברים עם הזמן ויוצרים מרחק.
מהם ההרגלים האלה, לעזאזל?
אז הנה כמה דוגמאות, ואל תדאגו, כולנו אשמים בהן לפעמים:
- ביקורת מתמדת: לא משנה מה בן/בת הזוג עושה, תמיד יש לנו הערה. "למה לא שטפת את הכלים?", "היית צריך לעשות את זה אחרת", "את תמיד מאחרת". תקשיבו, אני מבינה את הצורך שלנו לשפר, אבל ביקורת כרונית שוחקת את האווירה החיובית. זוכרים את המשפט "מילים יכולות לבנות או להרוס"? זה בדיוק זה.
- התעלמות מרגשות: בן הזוג שלך משתף אותך במשהו שמטריד אותו, ואתה מגיב ב"נו, שיהיה" או "אל תהיה דרמטי". וואו, זה כואב. הכי קל לנו לבטל רגשות של אחרים, אבל זה בדיוק מה שיוצר את הריחוק. תקשיבו, אמפתיה היא כמו דבק – היא מחברת אותנו אחד לשני.
- הימנעות מעימותים: אנחנו פוחדים להביע את מה שמפריע לנו, כדי לא ליצור ריב. אז אנחנו בולעים, בולעים, בולעים, עד שיום אחד זה מתפוצץ כמו הר געש. כאילו, באמת? עדיף כנות מודעת, גם אם זה אומר כמה דמעות בדרך.
- שתיקות רועמות: כאן אני מודה, אני אלופה. כועסים? במקום לדבר, אנחנו פשוט מפסיקים לתקשר. מנתקים מבט, עונים במילים ספורות, ואווירת קרח שוררת בבית. אבל האמת היא, ששתיקה היא לא פתרון. היא רק גורמת לדברים לתסוס מתחת לפני השטח.
- סמארטפון מעל הכל: אני יודעת, זה קשה, אבל תודו שזה נכון. אנחנו מבלים יותר זמן עם הטלפון מאשר עם בן הזוג שלנו. בודקים מיילים, גוללים באינסטגרם, רואים סרטונים בטיקטוק. כאילו, רגע! לאן נעלם הקשר האנושי? לאן נעלמה השיחה האמיתית?
אז מה עושים?
אני יודעת, זה יכול להרגיש קצת מדכא. כאילו הזוגיות שלנו היא שדה מוקשים מלא בהרגלים רעים. אבל אל תדאגו, יש תקווה! הנה כמה דברים שאני למדתי בדרך הקשה (והמוצלחת):
- מודעות: הצעד הראשון הוא פשוט לשים לב. לשים לב להרגלים שלנו, לאופן שבו אנחנו מתקשרים, לתגובות שלנו. לנסות להבין מה מפעיל אותנו ומה מפעיל את בן הזוג שלנו.
- תקשורת פתוחה: לדבר, לדבר, לדבר. להגיד מה מפריע לנו, מה משמח אותנו, מה אנחנו צריכים. לא לצפות שבן הזוג שלנו יקרא את המחשבות שלנו. אני יודעת, זה מפחיד, אבל זה הכרחי.
- הקשבה אמיתית: לא רק לשמוע, אלא להקשיב. להקשיב באמת, עם כל הלב. לנסות להבין את נקודת המבט של בן הזוג שלנו, גם אם אנחנו לא מסכימים איתה.
- הערכה: להזכיר לעצמנו ולבן הזוג שלנו למה אנחנו אוהבים אותו. להגיד תודה על הדברים הקטנים שהוא עושה בשבילנו. מילה טובה, חיבוק חם, מחווה קטנה – כל אלה יכולים לעשות הבדל גדול.
- להשקיע זמן איכות: לפנות זמן רק בשביל להיות ביחד. לצאת לדייט, לראות סרט, לבשל ארוחה ביחד, לטייל בטבע. לעשות משהו ששנינו נהנים ממנו, בלי טלפונים ובלי הסחות דעת.
מחשבות לסיום (או אולי רק התחלה?)
אז נכון, אין פתרונות קסם. זוגיות היא עבודה מתמשכת, וזה לא תמיד קל. אבל אני מאמינה שאם נשים לב להרגלים הקטנים שלנו, אם נלמד לתקשר בצורה טובה יותר, אם נזכור להעריך אחד את השני, נוכל ליצור אהבה גדולה וחזקה.
ויש לי שאלה אליכן – מהו ההרגל הקטן שאתן הכי רוצות לשנות בזוגיות שלכן? אשמח לשמוע את המחשבות שלכן!
