האמת? פעם הייתי אלופה בלצפות. לא סתם לצפות, אלא לבנות מגדלים באוויר. דמיינתי פרויקטים מושלמים, מערכות יחסים הרמוניות, ואפילו סתם יום עבודה פרודוקטיבי מהסרטים. ואז – בום! המציאות טפחה לי על הפנים. שוב ושוב.
למה אני מספרת לכן את זה? כי אני יודעת שאני לא לבד. כולנו חוטאים בזה, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא. אנחנו מצפים, ומאוד קשה לנו כשזה לא קורה בדיוק כמו שרצינו. זה יכול להיות מול הילדים שלנו, הבוסים שלנו, בני הזוג שלנו, אבל הכי גרוע זה מול עצמנו.
אני זוכרת במיוחד פרויקט אחד בעבודה. הייתי בטוחה שהוא יהיה להיט. השקעתי בו את הנשמה, שעות על גבי שעות. דמיינתי תגובות נלהבות, קידום בטוח, את כל העסק. בסוף? הוא התקבל בקרירות. לא כישלון מוחלט, אבל ממש לא מה שציפיתי. הייתי מרוסקת. לקח לי כמה ימים להתאושש, ולהבין שהבעיה לא הייתה בפרויקט עצמו, אלא בציפיות הלא ריאליות שלי.
אז איך בעצם גושרים על הפער הזה בין הפנטזיה למציאות? בואו נצלול פנימה.
הצעד הראשון: להבין מאיפה בכלל מגיעות הציפיות האלה?
אנחנו לא ממציאים אותן יש מאין. הרבה פעמים, הציפיות שלנו מושפעות מהחברה, מהתקשורת, מההורים שלנו, מהניסיון הקודם שלנו. זה מעגל שמזין את עצמו.
למשל, אם גדלנו בבית שבו הציפייה הייתה תמיד למצוינות, סביר להניח שנאמץ את הגישה הזו גם בחיינו הבוגרים. אבל מה קורה כשמצוינות היא לא תמיד אפשרית? כאן מתחילות הבעיות.
אבל רגע, זה לא רק עניין משפחתי או תרבותי. מחקרים מראים (וזה המקור ה"מקצועי" שלי להיום – סליחה, אני חייבת!) שציפיות לא מציאותיות קשורות גם לחשיפה מוגברת לרשתות חברתיות. כן, כן, האינסטגרם והפייסבוק האלה. הם גורמים לנו להשוות את עצמנו לאחרים, ולחשוב שכולם חיים חיים מושלמים (כמובן שזה לא נכון, אבל אנחנו נוטים לשכוח את זה).
אז מה עושים עם המידע הזה?
- מודעות עצמית: זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה באמת המפתח. שימו לב מתי אתן מרגישות תסכול או אכזבה. תשאלו את עצמכן: מאיפה הגיעה הציפייה הזו? האם היא בכלל מציאותית? האם היא באמת חשובה לי?
- הימנעות מהשוואות: אני יודעת, זה קשה. אבל תזכרו שהרשתות החברתיות הן רק הצגה. אנשים מציגים את הגרסה הכי טובה שלהם, לא את כל האמת.
- שינוי פרספקטיבה: במקום להתמקד במה ש"אמור" להיות, נסו להעריך את מה שיש. תתמקדו בהתקדמות, לא בשלמות. זה שינוי קטן, אבל הוא יכול לעשות הבדל עצום.
האתגר האמיתי: איך להגיב כשציפיות מתנפצות לנו בפנים?
קודם כל, תרשו לעצמכן להרגיש. מותר להיות מאוכזבים, כועסים, עצובים. אל תנסו להדחיק את הרגשות האלה.
אחרי ש"התאבלתן" על האכזבה, תנסו להבין מה אפשר ללמוד מהחוויה הזו. אולי הציפייה הייתה לא ריאלית? אולי היו גורמים חיצוניים שהשפיעו על התוצאה? אולי פשוט צריך לנסות גישה אחרת?
כאן אני רוצה לשתף אתכם בעוד תובנה אישית. פעם קראתי איפשהו (לצערי לא זוכרת איפה, מצטערת) משפט שאומר משהו בסגנון "הציפיות שלך הן המתכון שלך לאכזבה". זה קצת קיצוני, אבל יש בזה הרבה אמת. ככל שאנחנו מצפים ליותר, כך אנחנו מועדים ליותר אכזבות.
אז מה הפתרון? לא לצפות בכלל? ברור שלא. ציפיות הן חלק טבעי מהחיים. הן נותנות לנו מוטיבציה, הן עוזרות לנו לתכנן את העתיד. אבל חשוב לשמור על איזון. ציפיות ריאליות, גמישות ופתוחות לשינויים.
הטוויסט בעלילה: איך הציפיות הלא ריאליות שלי הפכו ליתרון?
כן, קראתן נכון. אחרי שנים של התמודדות עם אכזבות, למדתי להפוך את החולשה הזו לחוזקה. איך?
- הגדרת מטרות גמישות: במקום להגדיר מטרה סופית אחת ויחידה, אני מגדירה כמה מטרות משנה, עם אפשרות להתגמש ולשנות כיוון במידת הצורך.
- חגיגת הצלחות קטנות: במקום לחכות ל"הצלחה הגדולה", אני חוגגת כל התקדמות, קטנה ככל שתהיה. זה נותן לי מוטיבציה להמשיך.
- למידה מהכישלונות: אני לא מתביישת בכישלונות שלי. אני רואה בהם הזדמנות ללמידה וצמיחה.
- התמקדות בתהליך, לא בתוצאה: אני מנסה להנות מהדרך, ולא רק לחשוב על היעד הסופי. זה עוזר לי להפחית את הלחץ והתסכול.
השורה התחתונה (הלא ממש תחתונה):
לגשר על פערי ציפיות זה לא תהליך חד פעמי. זה מסע מתמשך של למידה, גדילה והתפתחות. זה אומר להיות מודעים לעצמנו, לגמישות, ולקבל את העובדה שהחיים הם לא תמיד צפויים (וזה בסדר גמור!).
ואם כבר מדברים על לא צפוי, תנו לי לסיים בשאלה קצת אחרת: מה הציפייה הכי לא ריאלית שיש לכן מעצמכן? ואם הייתן יכולות לשחרר אותה כבר עכשיו, איך החיים שלכן היו נראים? אני באמת סקרנית לשמוע.
