האמת? שנים חשבתי שאם רק נמצא את "האחד/ת", החיים יהיו קומדיה רומנטית אחת גדולה. שהצחוק יזרום כמו מים, שהכל יהיה קל. נו, כמו בסרטים. ואז התחתנתי. ואז גיליתי שגם בתוך האהבה הכי גדולה, יש ימים שבא לך לברוח לאי בודד.
אבל לפני שאתם ממהרים לבטל את החתונה או להתגרש, עצרו רגע. כי הסוד, לפחות ממה שאני למדתי (בדרך הקשה, יש לציין), הוא לא למצוא את האדם הנכון, אלא להיות האדם הנכון. לעצמך ובטח שלבן/בת הזוג.
במאמר הזה, לא תמצאו רשימת טיפים שחוקה על "תקשורת טובה" ו"דייטים רומנטיים". אני מבטיחה לכם משהו אחר: מסע גילוי עצמי שישנה את הדרך שבה אתם מסתכלים על מערכות יחסים, ויחזיר את הצחוק – זה האמיתי, מהבטן – לחיים שלכם. מוכנים?
למה אנחנו מפסיקים לצחוק? יותר עמוק ממה שחושבים
לפני כמה שנים, קראתי מחקר מדהים על נוירופלסטיות – היכולת של המוח שלנו להשתנות ולהסתגל לאורך החיים. המחקר הראה שהרגלים שאנחנו מטפחים, טובים או רעים, ממש משנים את המבנה הפיזי של המוח שלנו (Doidge, N. (2007). The brain that changes itself: Stories of personal triumph from the frontiers of brain science. Viking Penguin.). וזה גרם לי לחשוב: מה אם ההרגלים שאנחנו מפתחים במערכת יחסים, הם אלה שגורמים לנו להפסיק לצחוק?
חשבתם פעם איך עם הזמן, אנחנו נוטים להיכנס לדפוסים קבועים? הוא תמיד שוכח להוריד את הזבל, היא תמיד מאחרת לפגישות. ואנחנו, במקום לצחוק על זה (כמו שעשינו בהתחלה), מתחילים להתרגז. למה הוא לא יכול פשוט לזכור?! למה היא תמיד חייבת לאחר?!
אבל רגע, האם זה באמת קשור אליהם? או שאולי זה קשור אלינו?
הצחוק שמסתתר בתוך התסכול: המפתח הוא פרספקטיבה
אני זוכרת תקופה ארוכה שבה כל דבר שאורי, בעלי, עשה, היה מוציא אותי מדעתי. הוא היה משאיר גרביים על הרצפה, שוכח לכבות את האורות, מדבר בקול רם בטלפון. הכל היה נראה לי כמו פגיעה אישית. באמת האמנתי שהוא עושה את זה כדי להרגיז אותי!
ואז, יום אחד, חברה טובה אמרה לי משהו ששינה הכל: "נעמה, אולי הוא פשוט... כזה?"
זה נשמע כל כך פשוט, אבל זה היכה בי כמו ברק. הוא לא מנסה להרגיז אותי. הוא פשוט אורי. עם כל היתרונות וכל החסרונות. וזהו.
ופה טמון הסוד: היכולת לראות את הצד המצחיק גם בתוך התסכול. היכולת להזכיר לעצמך שבן/בת הזוג שלך הם לא מוצר פגום שצריך לתקן, אלא בני אדם עם מגרעות קטנות (והרבה מעלות גדולות).
אבל איך עושים את זה בפועל? איך מצליחים לצחוק במקום לכעוס?
תרגיל קטן, שינוי גדול: "מבט מבחוץ"
יש טכניקה פשוטה שאני אוהבת להשתמש בה, ואני קוראת לה "מבט מבחוץ". כשמשהו מתחיל להרגיז אותי, אני עוצרת לרגע ומדמיינת שאני צופה בנו מהצד. כמו בסרט קומדיה. איך הייתי מגיבה אם הייתי רואה את זה קורה למישהו אחר?
לדוגמה, פעם אחת אורי שכח את יום הנישואים שלנו. הייתי יכולה להתרגז ולעשות סצנה. אבל במקום זה, דמיינתי שאני רואה זוג אחר עובר את זה. פתאום זה נראה לי קצת מצחיק. איך הוא מסתובב בבית כאילו הכל כרגיל, בזמן שאני מחכה בקוצר רוח למתנה שאין!
הבנתי שאפשר לבחור איך להגיב. ואפשר גם לבחור לצחוק.
זה לא קסם, זו עבודה: תחזוקה שוטפת של הצחוק
אבל בואו נהיה כנים, פרספקטיבה לבד לא תמיד מספיקה. לפעמים צריך ממש לעבוד על הצחוק. ממש כמו שצריך לעבוד על שרירים במכון כושר.
קחו לדוגמה מחקר של גוטמן (Gottman, J. M., & Silver, N. (1999). The seven principles for making marriage work. Crown Publishers.). הוא מצא שזוגות שמצליחים לשמור על נישואים מאושרים, עושים זאת בין היתר על ידי טיפוח של "מערכת יחסים חיובית". מה זה אומר בפועל? זה אומר שהם מקדישים זמן ומרץ כדי ליצור רגעים של צחוק, שמחה וחיבור.
זה יכול להיות כל דבר: לצפות יחד בסדרה קומית, לשחק משחק, לצאת לדייט מצחיק, או סתם לספר אחד לשני בדיחות גרועות. העיקר הוא ליצור מרחב שבו הצחוק הוא חלק בלתי נפרד מהשגרה.
לסיום, מחשבה קטנה (אבל חשובה): סלחנות היא לא חולשה
לפני שאנחנו מסיימים, יש עוד דבר אחד חשוב שרציתי לשתף אתכם. גיליתי שלא משנה כמה נשתדל, תמיד יהיו רגעים של כעס, תסכול וכאב. אנחנו בני אדם. וגם בני הזוג שלנו.
אבל מה שמבדיל זוגות שמצליחים לשמור על הצחוק לאורך זמן, הוא היכולת לסלוח. לא רק לבן/בת הזוג, אלא גם לעצמנו. כי אנחנו עושים טעויות. אנחנו אומרים דברים פוגעים. אנחנו שוכחים דברים חשובים.
אבל אם נלמד לסלוח לעצמנו ולאחרים, נוכל לשחרר את הכעס והתסכול, ולפנות מקום לצחוק ולאהבה.
אז מה אתכם? מה הדבר הכי מצחיק שקרה לכם לאחרונה במערכת היחסים שלכם? שתפו אותי בתגובות! אני ממש סקרנית לשמוע.
