האמת? הייתי סקפטית. תודה, באמת? מה זה יעזור לי כשהילד שלי שופך מיץ על הספה בפעם המיליון? הרי ברור לי שמדובר במניפולציה רגשית שטחית, שאמורה לגרום לנו להרגיש טוב יותר, אבל בפועל – רק מעצבנת יותר.
אבל אז, אחרי עוד יום מטורף שנגמר בצעקות הדדיות ובדמעות, קראתי משהו שגרם לי לעצור. פרופסור אמיליאנה סימונס, פסיכולוגית מאוניברסיטת ברקלי, הסבירה איך הכרת תודה משנה את הפעילות המוחית שלנו, ומחווטת אותנו מחדש לראות יותר טוב. (מקור: The Science of Gratitude, Greater Good Science Center). נשמע טוב, אבל עדיין קצת תלוש.
רגע, אולי אני טועה?
הייתי חייבת לנסות. לא בשביל "להיות אמא טובה יותר", אלא בשביל השפיות שלי. התחלתי בקטן. במקום להתמקד בבלאגן, ניסיתי למצוא משהו אחד, קטן, שאני אסירת תודה עליו. למשל, שהילד שלי בריא ויש לו אנרגיה. או שהוא בכלל רצה לעזור לי, גם אם התוצאה הייתה אסון מיצוי.
התחלתי לכתוב שלושה דברים שאני מודה עליהם בכל ערב. זה נשמע קלישאתי, אבל זה עבד. לא כמו קסם, כמובן, אבל לאט לאט התחלתי לראות את הדברים אחרת.
ואז זה קרה. יום אחד, כשהבת שלי ציירה על הקיר (שוב!), במקום לצעוק, נשמתי עמוק ושאלתי אותה: "וואו, איזה יופי ציירת! מה זה?" היא הסבירה בהתלהבות, ואני הקשבתי. לא תיקנתי, לא ביקרתי, רק הקשבתי.
זה לא פתר את הבעיה, אבל זה שינה את הטון.
במקום מאבק כוחות, נוצר רגע של חיבור. אחר כך ניקינו את הקיר ביחד, וזה היה אפילו כיף. הבנתי משהו חשוב: תודה לא פותרת את הבעיות, אבל היא נותנת לי את הכוח להתמודד איתן בצורה טובה יותר. זה מאפשר לי לראות את הילדים שלי לא רק כ"ילדים שעושים בלאגן", אלא כבני אדם קטנים עם צרכים ורגשות משלהם.
תודה לא הופכת אותי לסופר-אמא. אני עדיין מתעצבנת, אני עדיין טועה, אני עדיין צריכה פסק זמן מדי פעם. אבל עכשיו, כשאני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה ארוך, אני מנסה למצוא משהו אחד שאני אסירת תודה עליו. אפילו אם זה רק שהילדים שלי מחכים לי בפתח.
אבל האם זה באמת עובד לכולם? קראתי מחקר מעניין של ד"ר רוברט אמונס מאוניברסיטת קליפורניה, דיוויס, שמצא שהכרת תודה יכולה לשפר משמעותית את מצב הרוח והרווחה הנפשית, אבל שהאפקט תלוי באישיות ובנסיבות החיים. (מקור: Gratitude Works!: A 21-Day Program for Creating Happiness from the Inside Out). כלומר, זה לא פתרון קסם, ומה שעובד לי לא בהכרח יעבוד למישהו אחר.
אז איפה הטריק?
לטעמי, הטריק הוא להיות אמיתיים. לא להכריח את עצמנו להודות על דברים שאנחנו לא באמת מרגישים תודה עליהם. אלא לחפש את הניצוץ הקטן של הטוב גם ברגעים הקשים.
וכן, לפעמים זה אומר להודות על זה שהילדים שלי סוף סוף הלכו לישון. כי גם רגע של שקט הוא מתנה.
מה השלב הבא? אני ממשיכה לחקור. אני רוצה ללמוד עוד על הקשר בין הכרת תודה לאינטליגנציה רגשית, ואיך אפשר ללמד את הילדים שלי להעריך את מה שיש להם, ולא רק לרצות עוד ועוד. אולי אפילו אנסה לשלב תרגילי תודה במשחקים שלנו.
מה דעתך? האם ניסית להכניס הכרת תודה לחיים שלך או של המשפחה שלך? שתפי אותי בתגובות!
