אני זוכרת את הרגע הזה כל כך בחדות. סוף יום, אני מרוטה, הילדים רבים לי ברגליים ואני רק רוצה שקט. באותו יום, במקום להרים את הקול או לברוח לטלפון, עצרתי. באמת עצרתי. הסתכלתי עליהם, על הפנים הקטנות והמתוסכלות האלה, ושאלתי את עצמי – מה הם באמת צריכים עכשיו?
תמיד אמרו לי שצריך "להיות נוכח", אבל מה זה לעזאזל אומר בפועל? זה לא עוד משימה לרשימה האינסופית שלי? זה לא עוד דרך לגרום לי להרגיש שאני נכשלת? (האמת, די כעסתי על המושג הזה בהתחלה).
גיליתי ש"נוכחות" אמיתית היא לא עוד מטלה, אלא דווקא שחרור. היא לשחרר את הלחץ להיות "אמא מושלמת", ולפגוש את הילדים שלי – ואת עצמי – איפה שאנחנו באמת נמצאים.
אז איך עושים את זה?
הפסיקו לרצות, התחילו להקשיב
ד"ר ג'ון גוטמן, מומחה ליחסי משפחה, מדבר על "הצעות חיבור". הוא טוען שהילדים שלנו כל הזמן מגישים לנו הצעות כאלה – מבקשים שנראה ציור, שנשחק איתם, שנקשיב לסיפור שלהם. הבעיה היא שאנחנו לרוב עסוקים מדי כדי לשים לב.
הצעות חיבור הן לא תמיד ברורות. לפעמים הן מגיעות כבכי, כהתנהגות מעצבנת, או סתם כמבט עיניים נואש.
ואז הבנתי – זה לא רק להקשיב למילים, אלא להקשיב למה שמאחורי המילים. הילד שלי לא סתם רצה שאראה את הציור שלו. הוא רצה שאראה אותו, שאכיר בו, שאהיה שם בשבילו.
פעם אחת, הבן שלי התעקש שאשב לידו בזמן שהוא בונה משהו בלגו. הייתי עייפה, רציתי לסיים את הכביסה, אבל החלטתי לעצור. ישבתי לידו, בשקט, ולא עשיתי כלום. אחרי כמה דקות, הוא הסתכל עליי וחייך חיוך ענק. לא הייתי צריכה לתקן, להדריך, או להעיר. רק להיות שם.
האומץ להיות לא מושלמים
אחת התובנות הכי משמעותיות שלי הגיעה ממקור לא צפוי – סדרה מצוירת לילדים. בסדרה, הדמות הראשית עושה טעויות כל הזמן, אבל היא תמיד לומדת מהן וממשיכה הלאה. זה גרם לי לחשוב – למה אנחנו, המבוגרים, כל כך מפחדים לטעות?
אנחנו כל כך עסוקים בלהיות "הורים טובים" שאנחנו שוכחים להיות אנושיים.
הילדים שלנו לא צריכים הורים מושלמים. הם צריכים הורים אמיתיים.
פעם אחת, כעסתי על הבת שלי בצורה מוגזמת. אחרי שהיא הלכה לישון, הרגשתי איום ונורא. למחרת, התנצלתי. אמרתי לה שאני מצטערת, שאני לא תמיד יודעת איך להתמודד עם הכל, ושאני לומדת. היא חיבקה אותי חזק ואמרה "זה בסדר, אמא". הרגע הזה חיבר בינינו בצורה שלא האמנתי שאפשרית.
מגבלות הקסם: מתי זה לא עובד (וזה בסדר)
הנה האמת – לא תמיד זה עובד. יש ימים שאני עדיין מאבדת את זה, צועקת, ובורחת לטלפון. יש ימים שהילדים שלי פשוט לא רוצים שאני אהיה שם. וזה בסדר.
הפסיכולוגית ד"ר סוזן דיוויד מדברת על "חוסן רגשי". היא טוענת שהמטרה היא לא להימנע מרגשות שליליים, אלא ללמוד להתמודד איתם בצורה בריאה.
החיים הם לא אינסטגרם.
יש ימים יפים יותר ויש ימים יפים פחות. העיקר הוא להמשיך לנסות, להמשיך ללמוד, ולהמשיך להיות שם – גם כשקשה.
אז מה הלאה? אני עדיין מחפשת את הדרך להיות נוכחת באמת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני גם לומדת, גדלה, ומתחברת לילדים שלי בצורה עמוקה יותר ממה שאי פעם דמיינתי. אולי גם אתם?
מה הצעד הקטן שלכם שאתם יכולים לעשות היום כדי להיות קצת יותר שם? אני באמת רוצה לדעת.
