אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. על משפחות מעורבות. על איך מצליחים לבנות בית חדש, כשכל אחד מגיע עם מזוודה מלאה בהרגלים, אמונות ולפעמים – בואו נודה בזה – גם קצת טראומות. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את המונח "משפחה מעורבת" וחשבתי לעצמי, "מעורבת במה? בבלגן?"
(כן, אני יודעת, לא הכי רגיש. אבל היי, כנות, נכון?)
האמת היא, שהרבה פעמים זה מרגיש ככה. כמו סלט ענק שזרקו לתוכו הכל מהכל, בלי לחשוב על הטעמים. ואז את מוצאת את עצמך תוהה: איך בכלל אוכלים דבר כזה? וחשוב יותר – איך לא מאבדים את עצמך בתוך כל העסק הזה?
אני נעמה, ואני לגמרי מבינה את התחושה הזו. גם אני הייתי שם. עכשיו, אחרי כמה שנים טובות של ניסוי וטעייה (הרבה טעייה, אם לדייק), אני רוצה לחלוק איתכן כמה תובנות שליקטתי בדרך. לא מדובר במדריך מושלם, אלא יותר במפת דרכים שעזרה לי לשמור על השפיות – ועל הזהות שלי – בתוך הכאוס המבורך הזה שנקרא משפחה מעורבת.
הבטחה רגשית: את לא לבד. זה אפשרי לבנות משפחה מאושרת, גם אם הדרך לשם מפותלת.
הבטחה פרקטית: תקבלי כלים מעשיים איך לשלב זהויות, לבנות תקשורת טובה יותר ולטפח תחושת שייכות, בלי לוותר על מי שאת.
הזהות שלי זה לא צבע, זה אני
הדבר הראשון שהבנתי (וקצת התביישתי להודות בו בהתחלה) הוא שהזהות שלי היא לא משהו שאני צריכה להקריב. להפך. היא הנכס הכי גדול שיש לי להביא למערכת היחסים החדשה. כשניסיתי להטמיע את עצמי באופן מלא בתוך המשפחה החדשה, איבדתי את הקול שלי. הרגשתי כמו שחקנית בהצגה שלא כתבתי.
ואז נתקלתי במחקר מעניין שנעשה באוניברסיטת תל אביב (ציטוט: פרופ' עדית שחר, "זהות במשפחות מורכבות: אתגרים והזדמנויות"). המחקר הראה בצורה ברורה שאנשים שמצליחים לשמור על תחושת זהות עצמית חזקה בתוך משפחה מעורבת, מרגישים מחוברים יותר, מאושרים יותר ויציבים יותר רגשית.
אוקיי, מחקרים זה נהדר, אבל מה זה אומר בפועל? זה אומר שאם אני אוהבת לרקוד סלסה, אני צריכה להמשיך לרקוד סלסה! ואם הבן שלי אוהב כדורגל, לא אכריח אותו לשמוע אופרה רק כי זה התחביב של הבת של בן הזוג שלי.
ואז הגיע רגע של הארה:
אני זוכרת ערב אחד, כשכולנו ישבנו סביב שולחן האוכל (קרב הישרדות אמיתי, אם להיות כנה), הבן שלי התחיל להתלונן על האוכל. הוא לא אהב את מה שהכנתי. באופן אוטומטי, התחלתי להרגיש אשמה. חשבתי לעצמי, "אני צריכה לרצות את כולם. אני צריכה להיות אמא חורגת מושלמת."
אבל אז עצרתי. נשמתי עמוק. ואמרתי לו, "אוקיי, אז אתה לא אוהב את זה. מה אתה רוצה לאכול במקום?"
בום.
זה היה רגע קטן, אבל משמעותי. ברגע הזה הפסקתי לנסות לרצות את כולם, והתחלתי להקשיב לעצמי ולילד שלי. הבנתי שלהיות חלק ממשפחה מעורבת לא אומר שאני צריכה לוותר על ההעדפות שלי, או על ההעדפות של הילדים שלי. זה אומר שאנחנו צריכים ללמוד להתפשר ולמצוא פתרונות שמתאימים לכולם.
תקשורת זה לא רק מה אומרים, זה איך מקשיבים
תקשורת. המילה הזו שכולם משתמשים בה, אבל כל כך קשה ליישם אותה בפועל. במיוחד במשפחה מעורבת, כשכולם מגיעים עם סגנונות תקשורת שונים, הרגלים שונים וציפיות שונות.
אבל הנה משהו שאולי יפתיע אתכם: תקשורת טובה לא מתחילה בדיבור, אלא בהקשבה. הקשבה אמיתית. הקשבה שמנסה להבין את הצד השני, בלי לשפוט, בלי לבקר ובלי לתכנן כבר את התגובה שלך.
שמעתי פעם פודקאסט (שכחתי את השם, סליחה!) על תקשורת במשפחות, ומישהו אמר שם משהו שמאוד הדהד לי: "תקשורת זה לא רק מה שאתה אומר, זה מה שהצד השני שומע."
וואו.
זה שינה לי את כל הגישה. פתאום הבנתי שאני יכולה להגיד את הדבר הכי חכם בעולם, אבל אם הצד השני לא מקשיב לי, או מפרש את הדברים שלי בצורה לא נכונה, זה לא שווה כלום.
ואז הבנתי משהו חשוב:
לא תמיד צריך להיות צודקים. לפעמים, עדיף להיות מובנים.
זה לא אומר שאת צריכה לוותר על העקרונות שלך. זה אומר שאת צריכה להיות מוכנה להקשיב לצד השני, לנסות להבין את נקודת המבט שלו, ולמצוא פתרון שמתאים לשניכם.
להיות משפחה זה לא תמיד קל
אני לא אשקר לכם. בניית משפחה מעורבת היא לא תמיד קלה. יש ימים שאת מרגישה שאת פשוט רוצה לברוח לאי בודד ולחיות שם עם קוקוסים.
אבל בסופו של דבר, זה שווה את זה. כי משפחה זה לא רק גנים, זה קשר. זה אהבה. זה תמיכה. זה היכולת להיות עצמך, גם כשזה לא תמיד קל.
ואם את תוהה איך עושים את זה, איך מצליחים לשלב זהויות, לבנות תקשורת טובה יותר ולטפח תחושת שייכות, בלי לוותר על מי שאת – זכרי: את לא לבד. יש לך את הכוח. את יכולה לעשות את זה.
אז… מה הכי חשוב לך לשמר בתוך המשפחה המעורבת שלך? שתפי אותי, אני באמת רוצה לדעת!
