אני זוכרת את עצמי, בתחילת הדרך, עם רשימה מפורטת בראש. רשימת "חוקים" להורות מושלמת: בלי צעקות, בלי שיפוטיות, רק הקשבה אמפתית והבנה אינסופית. נשמע מוכר?
אבל אז, החיים קרו.
הילדה הראשונה הגיעה, ואיתה התעוררו רגשות שלא ידעתי שקיימים בי - תסכול, חוסר אונים, אפילו כעס. פתאום, הרשימה המפורטת שלי נראתה מגוחכת, מנותקת מהמציאות. הרגשתי כמו שחקנית גרועה שמנסה לשנן טקסט שלא כתוב לה בלב.
נכון, קראתי המון על הורות. הספרים של ד"ר סירס היו התנ"ך שלי, והמאמרים של ד"ר אדל פייבר (Faber) וד"ר איליין מזליש (Mazlish) נתנו לי כלים מדהימים לתקשורת עם ילדים. אבל בין התיאוריה לפרקטיקה, היה פער עצום, תהום פעורה של עייפות כרונית, הורמונים משתוללים וחוסר שינה תמידי.
אז מה קרה? נשברתי? הפכתי להורה שצעקנית ונוזפת? לא בדיוק. אבל הבנתי משהו חשוב:
ההורה שרציתי להיות, לא היה ההורה שהילדים שלי היו צריכים.
(רגע של שקט. תנו למשפט הזה לשקוע.)
התהליך הזה גרם לי לחשוב, אולי החיפוש האובססיבי אחרי "הדרך הנכונה" מסיט אותנו מהדבר החשוב באמת: הקשבה אמיתית לילד שלנו, ניסיון להבין את הצרכים הייחודיים שלו, ולא ניסיון לדחוף אותו לתבנית מובנית מראש.
למשל, קראתי מחקר מעניין באוניברסיטת סטנפורד (Stanford University) על השפעת סגנונות הורות שונים על התפתחות חברתית ורגשית של ילדים. הממצאים הראו שאין "סגנון הורות מנצח" אחד. ההשפעה תלויה במשתנים רבים, כמו אישיות הילד, סביבה תרבותית וגורמים נוספים.
זה גרם לי לחשוב – האם אני באמת רואה את הילדה שלי, או רק את ההשתקפות של הרעיונות שלי לגבי איך היא "צריכה" להיות?
אחת התובנות המפתיעות ביותר הגיעה דווקא ממקום לא צפוי: ראיון עם פסיכולוגית ילדים שהתמחתה בטיפול בילדים עם קשיים בוויסות רגשי. היא אמרה משהו ששינה לי את כל נקודת המבט: "ילדים לא עושים דברים כדי לעצבן אותנו. הם עושים דברים כי הם צריכים לעשות אותם, מסיבה כלשהי, גם אם הם עצמם לא מבינים אותה."
בום.
פתאום, הילדה שלי הפסיקה להיות "ילדה מעצבנת שעושה לי דווקא" והפכה לילדה שמנסה לתקשר, גם אם היא עושה את זה בצורה לא יעילה או לא נעימה.
הבנתי שהתפקיד שלי הוא לא "לתקן" אותה, אלא לעזור לה להבין את הרגשות שלה ולמצוא דרכים בריאות יותר לבטא אותם.
אבל הנה הסוד הקטן: זה לא אומר שוויתרתי על הגבולות.
הרבה פעמים, בהורות המודרנית, יש נטייה לבלבל בין אמפתיה לוותרנות. אנחנו מפחדים "לפגוע" בילדים שלנו, אז אנחנו מוותרים להם על דברים שהם צריכים בשביל לגדול ולהתפתח בצורה בריאה.
גיליתי שכשאני מציבה גבולות ברורים ועקביים, אבל עושה את זה מתוך מקום של אהבה והבנה, הילדים שלי מרגישים יותר בטוחים ויותר רגועים. זה כמו לבנות בית: בלי יסודות חזקים, הבית לא יכול לעמוד.
אז איפה אני היום? אני עדיין לא ההורה שרציתי להיות, במובן של "הורה מושלם". אני עושה טעויות, אני מתעצבנת, אני לפעמים צועקת (אבל משתדלת שזה יקרה כמה שפחות!).
אבל אני כן ההורה שהילדים שלי צריכים. אני ההורה שנמצאת שם בשבילם, גם כשקשה, גם כשלא נוח, גם כשאני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות.
ואולי, בסופו של דבר, זה כל מה שחשוב.
ואולי, גם את מרגישה ככה לפעמים? מה למדת על עצמך, בתוך הכאוס המבורך הזה שנקרא הורות? אני באמת סקרנית לשמוע.
