אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שאני לא באמת מקשיבה. הייתי בשיחה עם חברה טובה, עיניי נעוצות בה, מהנהנת בנימוס, אבל בראש – רשימת קניות, תוכניות לסופ"ש, ובעיקר, איך אני הולכת להגיב כשהיא תסיים לדבר. כן, מביך להודות, אבל זאת האמת. וזה הכה בי כמו רעם ביום בהיר: אני שומעת, אבל לא מקשיבה. האם אני היחידה?
כמה פעמים יצא לך להנהן בהסכמה, לחייך בנימוס, אבל בראש – העולם הפנימי שלך רועש וגועש? או גרוע מכך, לחכות בסבלנות לתורך לדבר? אז מה הפלא שהשיחות שלנו מרגישות שטחיות, מנותקות, כאילו כל אחד מדבר מעמדה נפרדת?
אני רוצה להבטיח לך משהו: עד סוף המאמר הזה, לא רק שתביני את הערך האמיתי של הקשבה, אלא גם תוכלי להתחיל לתרגל אותה באופן פעיל. לא רק בשביל אחרים, אלא קודם כל בשביל עצמך. כי האמת היא, הקשבה אמיתית היא מתנה – קודם כל לעצמנו.
למה בכלל איבדנו את זה?
הטכנולוגיה אשמה? קצב החיים המטורף? אולי קצת משניהם. אבל אני חושבת שהשורש נעוץ במשהו עמוק יותר: פחד. פחד להרגיש, פחד להיחשף, פחד לאבד שליטה. כשאנחנו באמת מקשיבים, אנחנו נותנים למישהו אחר להיכנס למרחב שלנו, ואנחנו חוששים לאבד אותו. אבל פרדוקסלית, רק בהקשבה אמיתית אנחנו יכולים באמת למצוא את עצמנו.
ד"ר ג'ודית אורלוף, פסיכיאטרית ומומחית לאמפתיה, כותבת בספרה "Emotional Freedom" על חשיבות ההקשבה האמפתית ככלי מרכזי לשחרור רגשי. היא טוענת שהיכולת להקשיב לאחרים ללא שיפוטיות מאפשרת לנו להתחבר לעצמנו בצורה עמוקה יותר, ומובילה לחוסן נפשי ולשלווה פנימית. (אורלוף, ג'. (2009). Emotional Freedom: Liberate Yourself From Negative Emotions and Transform Your Life. Three Rivers Press.)
פעם, כשקראתי את זה, חשבתי לעצמי: "נו, באמת, עוד תיאוריה ניו-אייג'ית". אבל ככל שהתחלתי ליישם את זה בחיי, הבנתי כמה היא צודקת. כשאני מפסיקה להילחם בזרם המחשבות שלי, ומקשיבה באמת, אני מגלה דברים מדהימים על עצמי ועל האחרים. כן, זה דורש מאמץ, אבל התמורה עצומה.
הקשבה היא לא פסיביות – היא פעולה אקטיבית
חשוב לי להדגיש: הקשבה זה לא רק לשבת בשקט ולחכות שהאחר יסיים לדבר. זה הרבה יותר מזה. זה להיות נוכחת במלוא מובן המילה – עם הגוף, עם המחשבות, עם הרגשות. זה לשים בצד את האג'נדה שלך, ולהתמסר לחוויה של האחר.
אבל איך עושים את זה בפועל? הנה כמה טיפים שאני מצאתי כמועילים במיוחד:
* נתקו את עצמכם ממכשירים: אני יודעת, זה נשמע מובן מאליו, אבל תתפלאו כמה קשה זה יכול להיות. כשאנחנו נמצאים עם מישהו, אנחנו צריכים לתת לו את מלוא תשומת הלב שלנו. בלי הודעות קופצות, בלי בדיקות אינסטגרם חטופות. פשוט נוכחות מלאה. זאת אחת הדרכים להראות כבוד.
* שאלו שאלות פתוחות: במקום לשאול שאלות שדורשות תשובה של כן או לא, נסו לשאול שאלות שמזמינות את האחר לשתף יותר. לדוגמה, במקום לשאול "היה לך יום טוב?", שאלו "מה היה החלק הכי מעניין ביום שלך?".
* אמתו את הרגשות של האחר: זה לא אומר שאתם צריכים להסכים עם מה שהם אומרים, אלא רק להכיר בכך שהם מרגישים את מה שהם מרגישים. לדוגמה, במקום להגיד "אל תהיה עצוב", תגידו "אני מבינה שאתה עצוב, זה נשמע מאוד מתסכל".
קשה? מורכב? כן. ויש עוד דבר שאף פעם לא מדברים עליו - האם מותר לי להקשיב לעצמי?
אני מרגישה שהרבה פעמים מלמדים אותנו איך להקשיב לאחרים, אבל שוכחים אותנו, את הצרכים שלנו. ואז אנחנו מרוקנים, חסרי אנרגיה ואמפטיה. למדתי ממקרה אישי - הבנתי שאני חייבת להציב גבולות ברורים. לקבוע מראש כמה זמן אני מקדישה לשיחה, ולדעת מתי זה הזמן לעצור. לא כי אני לא אוהבת את האדם שמולי, אלא כי אני אוהבת את עצמי יותר.
אני מוצאת עניין רב בתפיסות של בודהיזם בנוגע להקשבה. בתרגול מיינדפולנס, לדוגמה, אנו לומדים להקשיב לקול הפנימי שלנו, להבחין במחשבות וברגשות שעולים, בלי לשפוט אותם או להיגרר אחריהם. זוהי הקשבה עמוקה לעצמנו, המאפשרת לנו להבין את עצמנו טוב יותר ולהגיב בצורה מודעת יותר למציאות. (Hanh, T. N. (1991). Peace Is Every Step: The Path of Mindfulness in Everyday Life. Bantam Books.) זה לא רק להקשיב לאחר, אלא גם לעצור לרגע, לנשום, ולהקשיב לעצמי.
אז מה עכשיו?
אני לא אגיד לכם שהחיים שלכם ישתנו בן לילה אם רק תקשיבו יותר. אבל אני מבטיחה לכם שאם תתחילו לתרגל הקשבה אמיתית, תגלו עולם חדש של קשרים, של אמפתיה, ושל הבנה. לא רק של אחרים, אלא גם של עצמכם.
יש לי מחשבה שמלווה אותי לאחרונה: האם הקשבה אמיתית היא בכלל אפשרית בעולם כל כך רועש? אולי אנחנו צריכים ללמוד להקשיב לא רק למילים, אלא גם לשקט שביניהן? אולי שם נמצאות התשובות האמיתיות?
אני מזמינה אתכם לשתף אותי במחשבות שלכם. מה הכי קשה לכם בהקשבה? אילו תובנות גיליתם במהלך המסע שלכם? יחד, נגלה את האמנות האבודה הזו, ונהפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.
