אוי, המילים. כמה אנחנו סומכות עליהן, נכון? הן הכלים שלנו, המברשת שמציירת את העולם שלנו, הדרך להגיע לאחרים. אבל מה קורה כשהן בורחות? כשהמוזה יוצאת לחופשה בלי להודיע? אני יודעת, כי הייתי שם. לא פעם ולא פעמיים.
פעם, בתחילת דרכי ככותבת, נתקפתי בפחד משתק. הייתי יושבת מול המסך הלבן, מזיעה, והראש שלי ריק כמו קערת מרק אחרי ארוחת צהריים. הרגשתי שאני צריכה להגיד משהו חכם, משהו מקורי, משהו... מושלם. הלחץ הזה רק סגר לי את הברז.
ואז הבנתי משהו: המילים לא צריכות להיות מושלמות. הן צריכות להיות אמיתיות. הן צריכות להיות שלך.
אז מה עושים כשנגמרות המילים? איך מוצאים את הקול האותנטי הזה, שמתחבא אי שם בפנים?
קודם כל, נושמים. כן, זה קלישאתי, אבל תאמינו לי, זה עובד. קחו נשימה עמוקה, שימו מוזיקה שאתן אוהבות, צאו לטייל בטבע. תנו לראש קצת חופש.
אבל רגע, מה אם אני חייבת לכתוב עכשיו? שאלה מצוינת. הנה כמה רעיונות, חלקם אפילו קצת משוגעים, שעזרו לי במהלך השנים:
- לשנות את המדיום. במקום לכתוב, נסו לדבר. הקליטו את עצמכן, תספרו למישהו על הנושא שאתן רוצות לכתוב עליו. לפעמים, כשמשחררים את הלחץ של הכתיבה, המילים פשוט זורמות. (טיפ קטן שלמדתי מפודקאסט "Writing Excuses" – מקור מעולה לכל מי שאוהבת כתיבה).
- להתחיל מהסוף. כן, שמעתן נכון. במקום לנסות לכתוב את הפתיחה המושלמת, תחשבו מה אתן רוצות שהקורא ירגיש בסוף המאמר. מה המסר שאתן רוצות להעביר? כתבו את זה קודם, ומשם תתחילו לבנות את הדרך.
- לשאול את השאלות הקשות. לא את אלו שקל לענות עליהן, אלא את אלו שמטרידות אתכן באמת. למה הנושא הזה חשוב לכן? מה מפחיד אתכן בו? מה אתן לא מבינות בו? לפעמים, התשובות לשאלות האלה הן המפתח למילים האבודות.
- ללכת למקומות לא צפויים. במקום לחפש השראה במאמרים מקצועיים, לכו לראות סרט דוקומנטרי על נמלים, תקראו ספר ילדים, תסתכלו על יצירות אמנות מודרנית. לפעמים, דווקא הדברים הכי לא קשורים נותנים לנו את הניצוץ הזה שחיפשנו. (דוגמה: פעם קיבלתי השראה למאמר על שיווק מספר על אסטרונאוטים בחלל – לא שואלת איך).
- להודות בזה שאתן לא יודעות הכל. זה אולי נשמע מוזר, אבל דווקא כשאנחנו מודות בחוסר הידע שלנו, אנחנו נותנות לעצמנו רשות להיות פגיעות ואותנטיות. תשתפו את הקוראים בהתלבטויות שלכן, בספקות שלכן. תראו להם שאתן אנושיות.
- לזכור שזה בסדר להיכשל. כתבתן משהו ונראה לכן נורא? זה בסדר! זה חלק מהתהליך. לא כל מה שאנחנו כותבות צריך להיות יצירת מופת. לפעמים, הכישלונות הם הדרך שלנו ללמוד ולצמוח. (שמעתי פעם ציטוט חכם: "הסוד לכתיבה טובה הוא כתיבה רעה").
אוקיי, אז כתבתי משהו. אבל אני לא בטוחה שהוא טוב. אני לגמרי מבינה אותך. זה השלב הכי קשה. הנה כמה טיפים שיעזרו לך להעריך את מה שכתבת:
- תנו לזה לנוח. אל תסתכלו על הטקסט כמה ימים. כשתחזרו אליו, תראו אותו בעיניים חדשות.
- תקראו את זה בקול רם. זה יעזור לכן לזהות משפטים לא ברורים, חזרות מיותרות וכל מיני "תקלות" אחרות.
- תבקשו מחברה טובה לקרוא את זה. אבל תבחרו מישהי שאתן סומכות עליה ושתיתן לכן משוב כנה, אבל גם תומך.
- תזכרו שאין דבר כזה כתיבה מושלמת. תמיד אפשר לשפר, תמיד אפשר להוסיף, תמיד אפשר לשנות. אבל בשלב מסוים, צריך לדעת לשחרר.
וזהו. עכשיו תורי. מה אתן עושות כשנגמרות המילים? שתפו אותי בתגובות! אני תמיד שמחה ללמוד דברים חדשים.
