היי, נעמה כאן. בואו נדבר על משהו שכולנו מתמודדים איתו - איך להגיד את מה שצריך, גם כשזה קשה, בלי להשאיר הרס רגשי מאחור. תאמינו לי, אני לא מדברת מתוך תיאוריה. היו לי כמה נחיתות רכות מאוד, וגם כמה קשות מאוד, בתחום הזה. פעם, בראיון עבודה, אמרתי למראיין, שהיה מאוד לא נעים, שהוא נראה כאילו הוא מעדיף להיות בכל מקום אחר חוץ מאשר שם. כן, גאון אני לא הייתי באותו רגע.
אבל למדתי. וואו, איך שלמדתי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי "לרכך" ביקורת עם סנדוויץ' מחמאות, כמו שלימדו אותי בסדנת מנהיגות. זה נשמע טוב בתיאוריה, נכון? מתחילים במשהו חיובי, זורקים את הפצצה, ואז מסיימים בעוד משהו חיובי. הבעיה? זה מרגיש מלאכותי. זה כמו לנסות לכסות ריח רע עם בושם זול.
אבל מה האלטרנטיבה? לירות את האמת בפנים? גם לא.
אז מה עושים?
הסוד טמון בחמלה. כן, חמלה. לא דיפלומטיה.
חמלה היא לא רק "להיות נחמדים". היא להבין את האדם שמולך, את נקודת המבט שלו, את הפחדים שלו. וברגע שאתה מבין, אתה יכול לדבר ממקום אחר לגמרי.
אני אתן לכם דוגמה. במקום להגיד "העבודה שלך לא מספיק טובה", אפשר להגיד "אני יודעת שאת עובדת קשה, ואני רואה את המאמץ שלך. אני חושבת שאם נתמקד ב-X ו-Y, נוכל להגיע לתוצאות טובות יותר. מה דעתך?".
שימו לב – לא ריככתי את הביקורת. רק מסגרתי אותה אחרת.
אבל נעמה, מה אם האדם השני לא מקשיב? מה אם הוא מתגונן? שאלה מצוינת. זה קורה.
זה המקום שבו אנחנו צריכים להיות עוד יותר מחוברים לעצמנו.
קודם כל, קחו נשימה. ברצינות. נשימה עמוקה. זה עוזר להוריד את רמת הסטרס ולחשוב בצלילות. אחר כך, נסו להבין מה מפעיל את האדם השני. האם הוא מרגיש מאוים? לא מוערך? לא מובן?
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, אומרת שהתגוננות היא תגובה טבעית לפחד. כשאנחנו מרגישים מאוימים, אנחנו מרימים חומות. אז במקום לנסות לטפס על החומות האלה, נסו לבנות גשר.
איך?
שאלו שאלות. הקשיבו באמת. גלו סקרנות אמיתית לגבי נקודת המבט של האדם השני.
אני יודעת, זה קשה. במיוחד כשאתם עצמכם כועסים או מתוסכלים. אבל תזכרו – מטרתכם היא לא לנצח בוויכוח. מטרתכם היא ליצור חיבור, להעביר מסר, ולשמור על מערכת יחסים בריאה.
לפני כמה שנים, קראתי מחקר מעניין על תקשורת אפקטיבית בקרב זוגות. החוקרים גילו שהזוגות המצליחים ביותר לא היו אלה שנמנעו מעימותים, אלא אלה שידעו לנהל אותם בצורה בונה. הם ידעו להקשיב, להביע אמפתיה, ולמצוא פתרונות משותפים.
זה נשמע פשוט, נכון? אבל זה דורש תרגול. הרבה תרגול.
אז מה למדתי על בשרי?
- פגיעות היא כוח, לא חולשה: אל תפחדו להראות את הרגשות שלכם. אל תפחדו להודות בטעויות. זה מקרב אנשים אליכם.
- הקשבה היא מיומנות: זה לא מספיק רק לשמוע את המילים שאומרים לכם. אתם צריכים להקשיב גם למה שלא נאמר.
- אותנטיות היא מפתח: אל תנסו להיות מי שאתם לא. אנשים יכולים להריח חוסר אותנטיות מקילומטרים.
אבל הכי חשוב?
תזכרו שכולנו בני אדם. כולנו עושים טעויות. כולנו מנסים לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים. ובסופו של דבר, כולנו רוצים להרגיש מובנים ומוערכים.
עכשיו, תגידו לי אתם - מה הטיפ שלכם לתקשורת טובה יותר? אשמח לשמוע. ואם אתם רוצים לשתף סיפור אישי, אני כאן כדי להקשיב. כי בסופו של דבר, אנחנו לומדים הכי הרבה אחד מהשני.
מקורות:
Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead*. Gotham Books.
Gottman, J. M., & Silver, N. (1999). The seven principles for making marriage work*. Crown Publishers.
אני עדיין לומדת, וזה בסדר. המסע הזה, של להיות אנושיים יותר אחד לשני, הוא מסע לכל החיים.
