היי, אני נעמה, וגם לי יש מוח סורר. כן, כן, גם לי, למרות כל מה שאולי אתם חושבים. ואם אתם קוראים את זה, סביר להניח שגם אתם מכירים את ההרגשה הזאת – כשאתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, אבל המוח שלכם פשוט מסרב לשתף פעולה. מרגיש כמו קרב אבוד מראש, נכון?
פעם הייתי בטוחה שזה פשוט עניין של משמעת עצמית. הייתי קוראת ספרים על ניהול זמן, מורידה אפליקציות תזכורות מתוחכמות, מנסה שיטות פומודורו, הכל! ואז, אחרי שבוע-שבועיים, הכל היה מתפרק. הייתי חוזרת להרגלים הישנים שלי, מרגישה מתוסכלת וחסרת אונים.
יום אחד, אחרי עוד כישלון מפואר, ישבתי עם חברה טובה, פסיכולוגית במקצועה, ותהיתי בקול רם: "אולי פשוט יש לי משהו לא בסדר במוח?" היא חייכה ואמרה: "נעמה, המוח שלך לא מקולקל. הוא פשוט... אנושי."
וזה, חברים, היה רגע המפנה. הבנתי שאני לא צריכה להילחם במוח שלי, אלא לעבוד איתו. אז איך עושים את זה?
תזכורות הן לא מספיקות – צריך הקשר רגשי
כולנו מכירים את התזכורות הקלאסיות: "להוציא את הכלב", "לשלם חשבונות", "לקנות חלב". הן מופיעות על המסך, ואנחנו לרוב מתעלמים מהן. למה? כי הן מנותקות מהרגש שלנו. הן לא מספרות לנו למה אנחנו צריכים לעשות את הדברים האלה.
פרופסור איילת פישבך, מומחית למוטיבציה מאוניברסיטת שיקגו, מדברת על החשיבות של חיבור המטרות שלנו לערכים שלנו. זה אומר, שאם אני רוצה להוציא את הכלב, אני לא צריכה רק תזכורת "להוציא את הכלב", אלא תזכורת שמזכירה לי כמה אני אוהבת אותו וכמה בריאה הפעילות הזאת בשבילו.
תזכורת בלי רגש היא סתם רעש.
אבל זה לא תמיד עובד, נכון? לפעמים, גם עם כל הרגש שבעולם, עדיין קשה להתגבר על הדחף לדחות. כאן נכנס לתמונה עוד טריק קטן שלמדתי:
תזכורות "הפוכות" – תזכורות שמזכירות לך לא לעשות משהו
לדוגמה, אם אתם מנסים להימנע מאכילה רגשית, במקום להגדיר תזכורת "לאכול בריא", נסו תזכורת "לפני שאתם פותחים את המקרר, תנשמו עמוק ותשאלו את עצמכם: האם אני באמת רעב/ה?". זה נותן לכם רגע של מודעות, רגע לבחור מחדש.
הטיפ הזה הגיע אלי דווקא ממקור לא צפוי – שיטת ה"אומנות המינימליסטית", שדוגלת בצמצום החפצים וההתחייבויות שלנו. זה נשמע מוזר בהקשר של תזכורות, אבל המהות זהה: הפחתה של רעשים חיצוניים, ויצירת מרחב לנשימה ומודעות.
ההתחלה קשה? תזכורות מבוססות "טריגרים"
אחד הדברים שהכי הקשו עלי היה פשוט להתחיל. הייתי דוחה את הכל לרגע האחרון, ואז מרגישה מוצפת ולחוצה. הפתרון שמצאתי היה ליצור תזכורות שמבוססות על "טריגרים" – פעולות יומיומיות קבועות שמתפקדות כנקודת התחלה.
לדוגמה, אחרי שאני מכינה לעצמי קפה בבוקר, התזכורת הבאה שלי היא "לכתוב 5 דקות ביומן". או, אחרי שאני מצחצחת שיניים בערב, התזכורת היא "למתוח את הגב". הטריגר עוזר לי להיכנס לפעולה באופן אוטומטי יותר, בלי צורך בהחלטה מודעת.
אוקיי, אני יודעת מה אתם חושבים: "נו באמת, נעמה, 5 דקות ביומן? זה לא ממש ישנה את החיים שלי." וזה נכון. אבל זה לא העניין. העניין הוא ליצור שרשרת של פעולות חיוביות קטנות, שבסופו של דבר מובילות לשינוי גדול יותר. (תחשבו על זה כמו אפקט דומינו – דחיפה קטנה יכולה להפיל הכל.)
לסיכום (לא באמת סיכום, יותר כמו מחשבה להמשך)
תזכורות הן כלי נהדר, אבל הן לא קסם. הן לא יעבדו אם לא נתייחס אליהן כאל חלק ממערכת גדולה יותר של טיפול עצמי ומודעות. הן צריכות להיות מותאמות אישית, רגשיות ומבוססות על טריגרים.
והכי חשוב? לא להלקות את עצמנו כשנכשלים. כולנו נכשלים. זה חלק מהתהליך. מה שחשוב זה ללמוד מהכישלון, להתאים את התזכורות שלנו, ולהמשיך לנסות.
אז, מה אתם אומרים? איזה תזכורת "סוררת" אתם הולכים לנצח היום? אני כאן, מקשיבה, ומוכנה לשתף בטיפים וכישלונות נוספים. מוזמנים לשתף בתגובות!
