אוקיי, בואו נדבר על משהו שמטריד את כולנו: איך לעזאזל אומרים דברים קשים בלי לפגוע? אני יודעת, אני יודעת, זו שאלה שמטריפה אותי כבר שנים. הייתי פעם אלופה בלהסתיר את האמת, להגיד "הכל בסדר" כשהכל רחוק מלהיות בסדר, רק כדי להימנע מעימות. אבל אז הבנתי משהו: שתיקה יכולה להיות אלימה לא פחות ממילים חדות.
נכון, קל להתפתות למילים מתוקות ולחיוכים מזויפים. אבל האם אנחנו באמת עוזרים לעצמנו או לאחרים כשאנחנו מסתירים את האמת? האם אנחנו לא מנציחים דפוסים מזיקים, או גרוע מכך, מונעים צמיחה אישית?
אני זוכרת פעם שחברה טובה שלי התחילה לצאת עם בחור שלא סבלתי בעליל. הוא היה גס רוח, שתלטן ולא התייחס אליה בכבוד. שתקתי. פחדתי לפגוע. אבל יום אחד, היא באה אלי בוכה, אחרי עוד ויכוח מטופש איתו. באותו רגע, הבנתי שאני לא יכולה לשתוק יותר. אבל איך להגיד לה את האמת בלי להרוס את החברות שלנו?
זה הוביל אותי למסע של מחקר, ניסוי וטעייה (הרבה טעייה, אני מודה). חיפשתי תשובות בפסיכולוגיה חיובית, תקשורת לא אלימה ואפילו בפילוסופיה בודהיסטית. והנה מה שלמדתי:
1. אמפתיה היא המפתח (אבל לא התירוץ).
לפני שאתם פותחים את הפה, נסו להיכנס לנעליים של האדם השני. מה הם מרגישים? מה הם חושבים? מה הפחדים שלהם? זה לא אומר שאתם צריכים להסכים איתם או לוותר על העמדות שלכם, אלא פשוט להבין את נקודת המבט שלהם.
לדוגמה, במקום להגיד "אתה תמיד מאחר!", נסו להגיד "אני מבין שלפעמים קשה לך לעמוד בזמנים, אבל כשאנחנו קובעים, אני מצפה שתהיה שם בזמן. זה גורם לי להרגיש שלא מעריכים את הזמן שלי." שימו לב איך התחלנו בהבנה וסיימנו בהבעת הצורך שלנו.
2. דברו על עצמכם, לא עליהם.
אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא להתמקד באופי או בהתנהגות של האדם השני. זה רק גורם להם להתגונן ולהרגיש מותקפים. במקום זה, התמקדו ברגשות ובתחושות שלכם.
פרופסור ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות המפורסמת, מדברת על החשיבות של "אני" במקום "אתה". במקום להגיד "אתה תמיד עושה את זה...", תגידו "אני מרגישה X כשאתה עושה Y." זה מאפשר לאנשים לשמוע אתכם בלי להרגיש מאוימים.
רגעי תובנה: זה לא תמיד קל. לפעמים אנחנו כל כך כועסים או פגועים, שאנחנו פשוט רוצים להוציא את הכל החוצה. אבל תזכרו: מילים הן כמו חצים. ברגע ששיחררתם אותן, אי אפשר להחזיר אותן.
3. היו ספציפיים.
אמירות כלליות כמו "אתה לא מתחשב" או "אתה לא עוזר לי" הן לא מועילות. הן מעורפלות ולא נותנות לאדם השני שום מושג מה הוא עשה לא בסדר או איך הוא יכול להשתפר. במקום זה, נסו להיות ספציפיים ככל האפשר.
לדוגמה, במקום להגיד "אתה לא עוזר לי בבית," תגידו "אני מרגישה עומס גדול עם כל מטלות הבית, ואני צריכה עזרה עם שטיפת הכלים אחרי הארוחה ועם הוצאת הזבל פעם בשבוע."
4. תזכרו: הכל תלוי בטון.
מילים יכולות להיות עוצמתיות, אבל הטון שלכם אפילו יותר. אפשר להגיד את אותו הדבר בשני טונים שונים ולקבל תגובות הפוכות לחלוטין.
נסו לדבר בצורה רגועה, מכבדת ואוהדת. שמרו על קשר עין. ותזכרו: אתם לא מנסים לנצח בוויכוח, אתם מנסים לבנות גשר.
נקודת מפנה: גיליתי שהטון שלי משתנה כשאני רעבה או עייפה. מאז, אני משתדלת לדבר על נושאים רגישים רק כשאני במצב רגשי טוב.
5. אל תפחדו להיות פגיעים.
האמת היא, שרובנו מפחדים להגיד דברים קשים כי אנחנו מפחדים להידחות, להינטש או להיראות חלשים. אבל הפגיעות היא לא חולשה, היא כוח.
כשאנחנו מוכנים להראות את הצד הפגיע שלנו, אנחנו יוצרים קשר עמוק יותר עם אנשים אחרים ופותחים את הדלת לשיחה אמיתית וכנה.
אז איך להגיד את מה שצריך לחברה שלי על הבחור שלה? נשמתי עמוק ואמרתי: "אני אוהבת אותך מאוד, ואני רואה שאת מאושרת איתו. אבל אני גם רואה שאת מתפשרת על הרבה דברים, ואני מפחדת שזה יפגע בך בטווח הארוך. אני רק רוצה שתדעי שאני כאן בשבילך, לא משנה מה תבחרי."
אני יודעת, זה לא מתכון קסם. לפעמים דברים ישתבשו, אנשים יפגעו ויגידו דברים שלא התכוונו. אבל אם תזכרו להתחיל מאמפתיה, לדבר על עצמכם, להיות ספציפיים, לשים לב לטון שלכם ולהיות פגיעים, יהיה לכם הרבה יותר קל להגיד את מה שצריך בלי לרסק לבבות.
אבל רגע, זה לא רק על אחרים. זה גם עלינו. האם אנחנו מסוגלים לשמוע דברים קשים בלי להתגונן? האם אנחנו מסוגלים לקבל ביקורת בצורה בונה? זו שאלה שאני עדיין עובדת עליה, ואני מזמינה אתכם להצטרף אלי למסע הזה.
מה אתם חושבים? מה הטיפ הכי חשוב שלמדתם על איך להגיד דברים קשים? אני מחכה לשמוע את התובנות שלכם!
