אני חייבת לשתף אתכם במשהו שמלווה אותי כבר שנים. איך אומרים דברים קשים בלי לפגוע? בלי ליצור מלחמה עולמית? בלי להשאיר צלקות?
תאמינו לי, ניסיתי הכל. הייתי חותכת כמו סכין, חושבת ש"האמת חשובה יותר מרגשות". אוי, כמה טעיתי. אחר כך ניסיתי להיות נחמדה מדי, עוטפת הכל בסוכר. ניחשתם נכון – אף אחד לא הקשיב, ובעיקר אני לא הייתי אותנטית.
אז מה למדתי? למדתי שזו אמנות. אמנות האיזון העדין. אמנות שמשלבת אמת, חמלה, ואפילו קצת הומור (במקום הנכון, כמובן).
אתם יודעים מה הכי מפתיע? גיליתי שמחקרים מראים שדווקא תקשורת ישירה ואותנטית, גם כשהיא קשה, בונה אמון לטווח ארוך. כן, כן, שמעתם נכון. מחקר של ברנה בראון (Brené Brown) על פגיעות (Vulnerability) הראה שאנשים מתחברים יותר לאנשים אמיתיים, גם כשהם לא מושלמים. זאת אומרת, שאם אנחנו מראים שאנחנו בני אדם, גם כשאנחנו מעבירים ביקורת, הסיכוי שאחרים יקשיבו גדל.
אז איך עושים את זה בפועל? בואו נצא למסע משותף, נפרק את המוקשים, ונבנה גשרים במקום חומות.
1. נקודת המוצא: האם זה בכלל נחוץ?
רגע לפני שאנחנו פותחים את הפה, חייבים לשאול את עצמנו: האם מה שאני עומדת להגיד באמת הכרחי? האם זה משרת מטרה חיובית? או שזה רק בא ממקום של אגו, כעס או צורך להוכיח צדק?
"תחשבי על זה רגע. האם את מנסה לפתור בעיה, או רק להוכיח שאת צודקת?"
פעם, כשהייתי צעירה יותר, הייתי ישר קופצת להגן על עצמי או לתקוף בחזרה. זה היה אינסטינקט. אבל עם הזמן למדתי לעצור, לנשום, ולשאול את עצמי את השאלות האלה. לפעמים התשובה הייתה "לא, אני פשוט כועסת". ואז הייתי לוקחת צעד אחורה.
2. הטון עושה את ההבדל
זה לא רק מה שאנחנו אומרים, אלא איך אנחנו אומרים את זה. תחשבו על זה כמו תבלינים – אפשר לקחת את אותם מרכיבים בדיוק ולהכין מנה טעימה או אסון קולינרי, הכל תלוי בתבלינים. הטון שלנו הוא התבלין של התקשורת.
כשאני מדברת עם חברה, אני משתדלת לדבר בקול רגוע, ניטרלי, ולנסות להבין את נקודת המבט שלה. זה לא אומר שאני מסכימה איתה, אבל זה אומר שאני מכבדת אותה.
3. "אני מרגישה..." במקום "אתה תמיד..."
אחת הטכניקות הכי יעילות שלמדתי היא להשתמש במשפטי "אני". במקום להגיד "אתה תמיד מאחר", אפשר להגיד "אני מרגישה מתוסכלת כשאנחנו מאחרים, כי זה גורם לי להרגיש שאנחנו לא מכבדים את הזמן של אחרים."
ההבדל הוא עצום. "אתה תמיד..." זה האשמה, זה מלחמה. "אני מרגישה..." זה ביטוי של רגשות, זה הזמנה לשיחה.
מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית מראים שאנחנו נוטים יותר להקשיב לאנשים שמדברים על הרגשות שלהם, מאשר לאנשים שמאשימים אחרים. זה פשוט עובד ככה. (לדוגמה, ראו את העבודה של ד"ר מרשל רוזנברג על תקשורת לא אלימה.)
4. חפשו את הגרעין החיובי
אפילו בביקורת הכי קשה, אפשר למצוא משהו חיובי להגיד. זה יכול להיות "אני מעריכה את המאמץ שלך", או "אני יודעת שאתה עושה את הכי טוב שאתה יכול".
למה זה חשוב? כי זה מראה שאנחנו לא רואים רק את השלילי, שאנחנו רואים את האדם כולו, עם החוזקות והחולשות שלו. זה גם מרכך את המכה, וגורם לאדם להיות יותר פתוח להקשיב.
5. תזכרו: אתם לא מושלמים (וגם הם לא)
אף אחד לא אוהב שמטיפים לו. אז לפני שאנחנו מתחילים לייעץ או לבקר, כדאי לזכור שגם אנחנו טועים, שאנחנו לומדים, שאנחנו לא תמיד יודעים את כל התשובות.
פעם אחת, נתתי לחברה שלי ביקורת מאוד קשה על איך היא מנהלת את העסק שלה. הרגשתי שאני יודעת יותר טוב ממנה. אבל אחרי כמה חודשים, כשהקמתי את העסק שלי, גיליתי כמה קשה זה באמת. כמה טעיתי! מאז אני הרבה יותר צנועה וסבלנית.
6. לא הכל צריך להיאמר
אני יודעת, זה נשמע מנוגד לכל מה שאמרתי עד עכשיו. אבל לפעמים, הדבר הכי חכם שאפשר לעשות זה לשתוק. לא כל מחשבה חייבת לצאת החוצה. לא כל ביקורת חייבת להיאמר.
לפעמים, פשוט צריך לתת לדברים לשקוע, לתת לאנשים להתמודד, לתת להם מרחב. לפעמים, הם יגיעו למסקנות הנכונות בעצמם. ולפעמים, הם לא. וזה בסדר.
מחשבה לסיום...
תקשורת היא לא רק כלי להעברת מידע, היא כלי ליצירת קשר. היא אמנות של הקשבה, של אמפתיה, של כבוד הדדי. היא מסע משותף, ולא מלחמה.
אז בפעם הבאה שאתם צריכים להגיד משהו קשה, תזכרו את כל הדברים האלה. תנשמו עמוק. תחשבו על הכוונה שלכם. תבחרו את המילים שלכם בזהירות. ותדברו מהלב.
אני יודעת שזה לא קל. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, מה שנשאר זה הקשרים שלנו. והקשרים שלנו הם הדבר הכי חשוב שיש לנו.
ואם אחרי כל זה, עדיין קשה לכם, תזכרו את הפתגם הסיני העתיק: "הדממה היא לפעמים הטיעון הכי טוב".
אני סקרנית לשמוע – איך אתם מתמודדים עם אמירת דברים קשים? שתפו אותי בתגובות!
